אולי עדיף לצוד ספת בר

הסתכלתי על שלושת הציפלונים בני ה-15, ואז על הספה הכבדה שחיכתה להם, והיה לי ברור שאין להם סיכוי. הם הגיעו משבט "קהילה" של הצופים כדי לאסוף ספה ישנה של חברה טובה, אני הייתי על תקן סיוע לוגיסטי. רק לחכות להם בדירה שלה עד שיבואו ויקחו. אבל אז העלילה הסתבכה.

הזזנו חפצים, הרמנו, דחפנו והתנשפנו, חותרים במסלול עקלקל דרך הסלון, והגענו לדלת. הדלת צרה והספה רחבה, עבור לא תעבור, הבנתי. אבל לא שלושת המוסקטרים שלצדי. הפכנו, סובבנו, הזענו, מוצאים זוויות חדשות בקיעים בחומה, דרך החוצה. הפעמון של השכנים נלחץ בטעות וצופיפניק נבוך התנצל וחזר למשוך ולהזיז, ואיכשהו הספה מצאה את עצמה בחוץ, במסדרון, כמעט בת חורין. 

פקפקתי באפשרות שהיא תעבור את דלת חדר המדרגות, ולמעלית היה ברור שהיא לא תיכנס, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבעיה היא אצלי. בכל זאת שאלתי אם יצליחו להוריד ולסחוב אותה עד לשבט. אחד מהם הביט בי ברצינות תהומית ואמר "הצופים תמיד מסתדרים".

ביחד סחבנו את הספה שלוש קומות ולמטה נפרדתי מהם. חשבתי שאני מבין קצת יותר את תומר, שכל כך שונה ממני. יש את הדנ"א שלי, ויש את הדנ"א של הצופים. זו לא גישת ה"יהיה בסדר"  הרעילה. זו גישת ה"נמצא דרך". נתאמץ, נחשוב קצת אחרת, נעקוף את הקיר, נמצא פתרון. אני הייתי מוותר על הספה והולך לשתות קפה.

אחרי שסיימתי להעריץ את התושייה של השבט, חשבתי שאולי יש לזה גם צד שני. נחישות ודבקות במטרה זה אחלה, אבל מה עם קצת ספקנות וויתורים. כי אם תמיד נסתדר ואף פעם לא נוותר, אולי לא נשים לב לשוליים, וליתרונות שבחלופות אחרות. אולי הספה לא שווה את המאמץ? אולי אפשר למצוא ספות בר שלא גרות בדירות תל אביביות צפופות, אולי אפשר ליהנות יותר על ספסל בשדרה או לרבוץ בשבט על מזרן, או ארגז. אולי הנזק שבהשגת המטרה גדול מיתרונות הוויתור והחלופה הפשוטה יותר.

חשבתי על השורה של "מוניקה סקס": "הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה". התושייה וההתעקשות הם כלי מצוין, וכמו כל כלי צריך להפעיל אותן בחוכמה. אני מקווה שהספה הישנה היתה שווה את זה.