מחכה ומתגעגע

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.