ביקור בכוכב אחר

 למעשה לא קרה כלום, אין דרמה, אפשר להתפזר. ניתוח קצר ופשוט, התייבשות קלה ושכיחה למדי אחרי, עילפון וחבלה קלה במצח, וזהו. סוף טוב והביתה. קורה כל יום. 

שני חצאי ימים ביליתי בבית החולים, משגיח על אמא שלי עד שתשוחרר הביתה. הצוות היה נחמד ומאיר פנים, המקום לא היה צפוף מדי – לא פגשנו את הזקנה במסדרון – אפילו האוכל היה סביר. ועדיין היה משהו נורא בחוויה. בית חולים, מקצועי ונעים ככל שיהיה, הוא מקום נורא. זה בדם שלו.

חוויית האשפוז הלא צפוי היא קריעה, זרוע שאוחזת בך ומנתקת באלימות מהמציאות היומיומית, מאשליית התוכנית והשליטה. בבת אחת לוח הזמנים משתנה והופך תלוי בביקור רופא, מכתב שחרור, בדיקות כאלה ואחרות. מתי יקרו כל אלה? עוד מעט. תלוי בחולים אחרים, במקרי חירום, בשלל נסיבות שאין לך שליטה עליהן. זה כוכב אחר, מציאות שאין בה הפיכה משפטית, פצצות איראניות ושאר זוטות. בכוכב הזה עוסקים בלחץ דם, בנוזלים שנכנסים ויוצאים מהגוף, בחיים ומוות. המוות הוא אופציה סבירה ותמידית.

הרופא האנגלוסקסי החביב מישש ובדק, שאל את אמא שלי שאלות שבאירוע חברתי מתוקן היו גורמות להרמת גבה וביטול כל הזמנה עתידית לקפה, הביט בחבורה שעל המצח שלה ופסק: ״יהיה לך קצת הארי פוטר״. עירוי נוזלים, המתנה לתוצאות של כל מיני בדיקות ואפשר יהיה ללכת הביתה. בינתיים האחיות נעות מכאן לשם, צוות הניקיון שוטף ומחליף, מדי פעם אני צריך לצאת מהחדר כדי לספק מראית עין של פרטיות בסיסית. בית חולים הוא לא מקום לחובבי פרטיות וביישנים, את הכבוד העצמי הבסיסי הזה תשאירו בחנייה.

מחוץ לחדר יש עוד לווינים כמוני שמחכים לעדכונים, ובינתיים משוחחים בטלפון על הכל: הפרשות, סיכויים, חששות. פנים נפולים, עיניים נוגות, לא כולם יוכלו לעזוב את הכוכב בקרוב, או בכלל. מתחשק לי להבהיר שאני רק מבקר פה, תייר מזדמן. 

כשאני חוזר הביתה אני רוצה לשרוף את כל הבגדים שלבשתי. הם הולכים לכביסה ואני נכנס למקלחת רותחת. אחר כך אני יוצא החוצה, לרחוב, ולא מצליח לחזור, שואב כמה שיותר שמש ואוויר נקי נטול מחלות. הכוכב הזר של בית החולים נראה רחוק עד לא קיים, אמא שלי כבר בבית, ועם קצת מזל לא נחזור לשם בזמן הקרוב. או אף פעם.