ומה עם הדגל

אבל מה כתוב לו על הדגל? ניסינו לתפוס זווית, לקלוט משהו על מסכי הענק, וכלום. הלוחם צעד אל הזירה עטור ציציות, כיפה והילת קדושה, עטוף בדגל לא מזוהה עם כיתוב מסתורי. כשהגיע אבדה תקוותנו – סממני הקדושה ירדו, והאיש פנה להרביץ, ולא תורה.

את הכרטיסים לאירוע הקרבות בהיכל מנורה קנינו חודשים מראש. לך תתכנן קדימה בישראל, מי ידע שנגיע בערבו של יום התנגדות, באמצע תקופת ההכנות למלחמת אזרחים. את הקהל לא נראה שכל זה מטריד. חצי מהלוחמים וחלק נכבד מהקהל חבשו כיפה, נשים כמעט ולא נראו, ויואב אליאסי, הצל, צעד מול השורה בה ישבנו, מן הסתם בדרך למתחם ה-VIP. לרגעים אפשר היה לחשוב שמדובר בתצוגת תכלית של ישראל אחרי ניצחון צד אחד מסוים מאוד במאבק. גברית, מסורתית, אלימה.

האירוע היה עתיר קרבות מוצלחים וניהול כושל. הלוחמים נראו בכושר, מאומנים היטב, שולטים בטכניקה. הלוגיסטיקה נראתה כמו התכנון והביצוע בכל תחום במדינה – כאילו אף אחד לא חושב שכל זה באמת יקרה, או ישרוד, אז בואו נאלתר ונקווה לטוב ונסמוך על כוח הזרוע. במקום הכנה מוקפדת נלך על עוצמה יהודית. במקום תכנון חכם מראש נסמוך על חסדי שמיים. 

איך זה עובד? לא משהו. מעל הזירה הוצבו מסכי ענק יושבי היציעים והמושבים המרוחקים, אבל איש לא חשב להוסיף שעון שמראה כמה זמן נשאר לסיבוב, סטטיסטיקות, משהו. אחד הצלמים בדק לרגע הודעות בטלפון, מסיט בלי משים את המצלמה, ועל המסך הופיעו במלוא תפארתם כיסאות ריקים ביציע. אחרי אחד הקרבות הוזעקו שני לוחמים לזירה מכיוון שהתברר שההכרזה על המנצח היתה טעות, מישהו התבלבל בצבע הכפפות. שכונה. 

לפני האירוע קיבלתי הודעת טקסט שמזהירה מפקקים בדרך לאירוע עקב ההפגנות. בפועל דיוושנו תומר ואני ללא הפרעה מהבית להיכל. אמרתי לתומר שיהיה מצחיק אם הקרבות המעניינים באמת יתחוללו ברחובות בזמן שאנחנו באולם. ואז צצו הודעות בסלולרי על הפיגוע בדיזנגוף. לא לזה התכוונתי. לוחם שניצח הודה לאל הטוב, מרים אצבע לשמיים, מעביר את הקרדיט מהמאמנים והעבודה הקשה שהשקיע לאל שבאותו רגע – כמו השר הממונה, כמו ראש הממשלה – כנראה לא היה בתל אביב. אלוהים עוזר למכת מגל להיכנס יפה לסנטר, אבל לא מונע פיגועים. מי אני שאפקפק בסדר העדיפויות שלו. 

תומר התרגש כשלוחם מהמכון שבו התאמן עלה לזירה. יש משהו מלחיץ עד לא נעים במעורבות רגשית בקרב. האיש שלנו הכניע את היריב עוד לפני אמצע הסיבוב הראשון, והניף ידיים בזמן שהלוחם השני דידה צולע, נתמך על ידי המאמנים. החרדות שלי מהמציאות התפלחו לאולם – חדוות הניצחון קצרה, ואחריה נותרים רחמים על המפסיד. בזירה הלוחמים מתחבקים אחרי שסיימו לפרק אחד לשני את הצורה, מביעים כבוד והערכה, מבינים בדיוק מה עבר על היריב. בחוץ יש אפס אמפתיה. 

גם הבחור בעל האמונה והדגל מנצח. הוא מפגין אתלטיות מרשימה ואינסטינקטים של פנתר רעב, ואחרי שהוא מכניע את היריב הוא מטפס על גדרות הזירה ומניף את הדגל שלו בגאון: ״הרבי עוזי משולם צדק״. באמצע המאבק על הפיכה או רפורמה, אנרכיסטים ופשיסטים, זה מה שבוער בו. אנחנו יוצאים מהאולם למציאות כאוטית ורעילה שגורמת לאנשי משולם, האיש, הפיאה והאקדח, להיראות כמו שריד שפוי של ימים תמימים ויציבים יותר.

 יאללה מכות.