פריבילג אבל אופטימי

"אני לא אוהבת את המילה הזו, פריבילגים", אמרה אמא שלי. מי כן אוהב? בטח לא אשכנזים מרעננה כמונו. ישראל הראשונה, ישראל השנייה, במה אשמנו, מאיפה הגיע הכינוי הזה שלא ביקשנו לעצמנו ולא עשינו דבר כדי לזכות בו. לכאורה.

הנה כלל אצבע פשוט: אם מעולם לא חשת מקופח ומופלה, אם מעולם לא הרגשת צורך להסתיר את שם המשפחה, לא חששת מתגובת הסביבה לצבע העור או למבטא, לא הרהרת פעמיים לפני ששלחת קורות חיים או התייצבת בלשכת הגיוס: ברכותי, אתה פריבילג. 

הפנייה היא בלשון זכר לא מטעמי נוחות או פטריארכיה. נשים מתחילות את המירוץ הזה עם חיסרון מובנה. פעם צעדתי ברחוב הקטן שבו גרתי, נהנה ממזג אוויר נעים ואווירה שלווה ברחוב כמעט ריק. לפני צעדה אישה. היא הביטה לאחור, וחצתה את הכביש. אני צעדתי ברחוב פסטורלי, היא צעדה בסמטה אפלה  עם גבר זר, טורף פוטנציאלי. עוד סוג של פריבילג.

זכויות היתר שלי בלתי נראות כמו האוויר שאני נושם. הן מוטמעות בקורות החיים שלי. כשהמערכת – צבא, עבודה – מביטה בהן היא רואה בית גידול בורגני, מעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, השכלה וכל הג'אז הזה. החברים שלי, הילדים שלי, כולם גדלים בתנאי בסיס שמציבים אותם בנקודת זינוק נוחה ונינוחה. קל יותר כשאתה עושה שיעורי בית בחדר משלך, מכיר את המילה "מחסור" מקריאה בספרים, זוכה לשיעורים פרטיים אם צריך ומה לא.

במחאה הנוכחית אני רןאה המון אנשים כמוני, פריבילגים, במובן בורגנים. זו לא ביקורת אלא הגדרת מצב נתון, ככה נולדנו. אנשים שגדלו ברובם בסביבה של שפע. לא עושר, אבל בהחלט ריפוד נאה מעל שכבת הצרכים הבסיסיים. והם – ואני – יוצאים מהבית בגלל שינוי טקטוני שגרם למובן מאליו ההוא לשנות מצב צבירה ולהפוך לסימן שאלה. האוויר שנשמנו בלי לשים לב כלל לא רק אלמנטים חומריים, אלא גם צורת חיים מסוימת, ליברלית, חילונית בעיקרה. כשאני מביט אל האופק שמציירת הממשלה הזו אני רואה עננים אפורים כבדים שמכסים את השמיים שתמיד היו תלויים מעלי. כרסום בזכויות הפרט, התחזקות יסודות דתיים מיושנים וחשוכים, פגיעה בחרויות בסיסיות. האוויר הופך פתאום דליל, רעיל.

וכשפתאום קשה לנשום השאננות מתחלפת בפחד, כעס, דחף להיאבק. אפשר להביט בהם, בי, בנו, בעין עקומה. איפה הייתם עד עכשיו, מה עם הכיבוש, איפה ההפגנות על אפליית מיעוטים. כשאתיופים מחו וחטפו מכות ישבנו על הספה. הכל נכון, אז מה. צריך רעש וטלטלה גדולים כדי להעיר את הדוב הליברלי משנתו, אין מנוס מלהגיע לתחתית. אבל עכשיו הוא התעורר, וזה מה שחשוב. והוא מתנהל כמו דוב פריבילג. עם שלטים שנונים ומיצגים בהפגנות, וכמעט בלי אלימות. וזה מצוין וזה נפלא, זה כעס שקשה להיאבק בו. אני מגיע להפגנות והלב מתמלא. וגם לוחץ לי בריאות בתקופה האחרונה, לפחות אני קצת אופטימי.