ובסוף יהיה בעיקר עצוב

את ההודעה על פיטורי גלנט ראיתי בחטף, כותרת על מסך הטלפון, והתמלאתי תוגה. חשבתי שזה צעד כוחני ומתריס ויעיל, והלכתי לישון, עייף בסיומו של יום חגיגות יום הולדת מוזר. בבוקר הבנתי שלא הבנתי כלום והחמצתי את הגירסה הישראלית לכיכר תחריר, לפחות בינתיים.

זה היה יום הולדת כמעט אגבי, לא באמת היה לי חשק לחגוג. התחושה היתה שבאיזשהו מקום המציאות פספסה פנייה והעולם בהתקף פסיכוזה, ולמי יש פנאי וכוחות נפש לציין עוד שנה. ויתרתי על אירוע חברים, לקחתי יום חופש, כיביתי נר שננעץ בבורקס, והכול היה נחמד ונעים במדינת תל אביב. ומסביב? כאוס ודיכאון.

ואז ראיתי את הכותרת ההיא, הלכתי לישון וקמתי למציאות חדשה, לפחות מבחינתי. בשני בבוקר ליוויתי חברה לאיזו בדיקה רפואית שדורשת מבוגר אחראי, ואחריה החלטנו לעשות את הדבר המתבקש אחרי הליך שכזה ולאכול שווארמה. הלכנו ברגל ממגדל המאה לכיכר רבין, וכל הדרך ראינו אנשים צועדים עם דגל ישראל. ודיברנו על אירועי אמש שהחמצתי, על האנשים שיצאו לרחוב באופן ספונטני, על כוחו של ההמון. 

ואמרתי שאני חש צורך להתנצל בפני כל נושאי הדגלים ברחוב, כי לא ראיתי את זה בא. כמו הפוליטיקאים בצד השני של המפה, לא הבנתי את מימדי הזעם, ההתנגדות. הנחישות. הדכדוך של ערב ראשון התחלף באופוריה. 

אלא שאופוריה היא סם שיורד מהר. לא השעיה אלא השהיה, לא ניצחון אלא צעד אחד קדימה. ואז באה הפגנת הימין, והכניסה רגש חדש למשחק – עצב. בטוויטר דיברו על פוגרום, מישהו השווה לליל הבדולח, אבל בסופו של דבר זו היתה, ובכן, עוד הפגנה. ומעבר לפוליטיקאים צבועים ואנשי לה פמיליה גזענים, אפשר היה לראות גם סתם בני אדם, שבאמת מרגישים וחושבים אחרת. 

והבנתי שלא יהיה פה ניצחון של ממש. אני עדיין אופטימי וחושב שהרפורמה, במתכונתה הרעילה, לא תעבור. אבל אחרי שהתקופה הזו תיגמר, יישארו פה שני צדדים מלאי כעס ותחושת צדק מוחלט, שסועים ומשוסים. מדברים באותה שפה אבל לא מקשיבים ולא מבינים, חיים על אותה פיסת אדמה קטנטנה על כדור הארץ לא סובלים אחד את השני. אני מרגיש את זה בתוכי: את הכעס על אנשים שאני מכיר שהצביעו למי שבעיני הוא המסית הגדול, את חוסר הסבלנות לדעות אחרות, לחרדים, תגובות אינסטינקטיביות ורגשיות שלא היו שם קודם, לפחות לא בעוצמה הזאת. 

אני מקווה שאני טועה, מגזים, לא רואה עדיין את התמונה הגדולה כי האירוע עדיין בעיצומו. אבל אחרי פחד ואופטימיות הגיע תורו של העצב, ואני חושש שהוא כאן כדי להישאר.