ואולי פחות להתלונן

השבוע נפגשתי עם חבר שעובר תהליך ארוך של עזיבת מקום העבודה שלא מרצונו, או במילים אחרות – מפטרים אותו יפה בסגנון עדות ההייטק. קח את הזמן, קח גם כסף, ושלום. האיש עבד בחברה לא מעט שנים, ומאוד לא שמח על הפיטורים – כשנפרדים ממך זה תמיד מעליב – ועל הצורך למצוא עבודה חדשה. 

אבל הוא גם לא מריר. הוא לא האשים את הבוסים שלו, הוא לא תקף את מדיניות החברה, או לגלג על היעדר חזון. הוא לא רמז לאחריות של הממשלה הקודמת. היה לו ברור שהחברה השתנתה, גדלה, ושמה שהתאים לסטארט אפ לא בהכרח נכון לתאגיד, שהוא פחות מתאים לאקלים החדש. נזכרתי שוב למה אני אוהב ומעריך את האיש.

אחד הדברים שאני פחות מחבב בעבודה שלי באומת ההייטק הוא המיילים שמסכמים פרויקטים. הם ארוכים ובעיקר מאוד חיוביים. הנה מה שעשינו, ותראו איזה יופי זה יצא! ואז מתחיל שרשור של כן, איזה מעולה זה בחיי, וכולם מאוד שמחים. ולמה כל חגיגת הליטופים ההדדיים הזו מציקה לי? כי אני רוצה לדעת מה לא עבד. מה עשינו לא נכון, מה אפשר לשפר, ובעיקר ללמוד.

אני לא (רק) אדם שלילי. אפשר לשלב. כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" פתחנו כל יום במעבר על העיתון והעברת ביקורת על כותרות וניסוחים לא מוצלחים, טעויות עובדתיות ושיקולי עריכה קלוקלים. נדיר שהישיבה לא עברה לצעקות בווליום כזה או אחר, ונדיר עוד יותר שהושמעו שבחים. אין לי חשק לחזור לתקופה ההיא. אבל לא יכול להיות שהכל טוב, כולם נפלאים, ואין מה לשנות. זה צריך להיות סעיף קבוע – מה פספסתי, היכן יכולתי להשתפר.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם חברים שפוטרו מכל מיני מקומות. ברור שלפעמים מדובר בהנהלה רעילה, חברה שלא יודעת להתנהל מול בני אנוש, ועוד ועוד. אבל בסופו של יום אדם יכול לשלוט רק במעשים ובתגובות שלו. פיטורים, בת זוג שמשליכה אותך, חברים שמנתקים קשר – להאשים ולקטר זה נחמד ונעים, אבל לא עוזר. 

גם אם אני צודק, עדיף לבדוק מה אני יכול לעשות אחרת, כולל החלטה שלא להיכנס לקשר או ארגון כזה שוב. זה מה שאולי יוביל אותי למקום טוב יותר בחיים. הדבר הכי גרוע זה להתלונן שוב ושוב על אחרים. כמו שאמרה דמות ראשית בסדרה אמריקאית שחיבבתי: אם אתה נתקל באידיוט בבוקר, אז פגשת אידיוט. אם אתה נתקל באידיוטים כל היום – אתה האידיוט.