ואולי בלי נאומים

אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.