תוצאות החיפוש אסימוב

למה אסור להכניס נשים לחללית

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

SpaceGirlועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.

 

 

 

 

מלחמה לנצח, דמיון מוגבל

על the forever war שמעתי במקרה. דיווח באתר קולנוע על רידלי סקוט שמתכנן לעשות מהספר סרט. התסריטאי יהיה דיוויד פיפלס, האיש מאחורי התסריט של בלייד ראנר. אכן מעורר תיאבון.

אנחנו בעידן של סיפוקים מהירים, יחסית. הזמנתי את הספר מבוק דפוזיטורי, אתר בריטי ששולח ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. סיימתי אותו השבוע, בטירה בנורמנדי, לא פחות. והוא טוב, באמת טוב, אבל מבהיר את מגבלות הז'אנר, ואולי בעיקר את מגבלות האנושיות של סופריו.

הספר מתאר את קורותיו של טוראי מנדלה, שמגויס למלחמה נגד הטאורנים, גזע חייזרים שפתח במלחמה נגד כדור הארץ. המלחמה מתרחשת בכוכבים מרוחקים, ובהתאם לתאוריית היחסות של איינשטיין, החיילים מבלים אולי שנתיים במסעות וקרבות, אבל על כדור הארץ חולפות בינתיים השנים בקצב אחר. וכך חיילים חוזרים הביתה לכוכב שבו עברו עשרות, אם לא מאות, שנים. עולם אחר, נטול משפחה, ואפילו שפה ותרבות שהם מכירים.

הסופר, ג'ו הרדלמן, כתב את הספר קצת אחרי שסיים את השירות הפעיל שלו (כולל פציעה קשה) בויאנטם. קשה להחמיץ את האנלוגיה לזרות שחשו חיילי אותה מלחמה כשחזרו הביתה. קשה גם לפספס את המסר האנטי מלחמתי-ממסדי. אבל גילו של הספר ניכר. זו בעיה שחוזרת על עצמה ברוב ספרי המד"ב: מגבלות הדמיון האנושי מרימות את ראשן המופתע שוב ושוב. למשל: מאות שנים קדימה, בני אדם עדיין משוחחים בטלפון – מחייגים, ומדברים אל ההולוגרמה שצצה מולם. כן, לוחצים על כפתורי מספרים. אינטרנט? איזושהי רשת מחשבים שמקשרת בין כולם? לא כאן.

למעט יחידי סגולה (וויליאם גיבסון, נגיד), רוב סופרי המדע הבדיוני מתקשים לדמיין טכנולוגיה שונה באמת מזו של ימיהם. הם לוקחים את הקיים, ומפתחים ומשכללים אותו. טיפוסים כמו ז'ול ורן או אסימוב יש כנראה פעם בדור-שניים.

מה שלא הופך את מלחמת הנצח לספר רע. הטכנולוגיה מצחיקה קצת, לפרקים. אבל הרעיונות לגבי מלחמה, ממסד, ואפילו מיניות, מעניינים. והכי חשוב – האיש יודע לכתוב. אפשר לא לחכות לסרט.

%d בלוגרים אהבו את זה: