Search results for סירס

סוגרים ומפטרים את כולם: חרדות דור שלישי בעולם ראשון

עכשיו זה סופי: מקום העבודה הראשון שלי בשדות ההייטק נסגר. השבוע ראיתי את הידיעה – סוגרים, מפטרים – וצמרמורת קרירה עברה לי בגב. עזבתי לפני חמש שנים, והכתובת היתה על הקיר כבר אז. היה ים בזמן לברוח. ועדיין חשתי כאילו ניצלתי ונמלטתי ברגע האחרון בעור שיני.

לחברה קוראים סירס ישראל, סטארט אפ מקומי שנקרא במקור "דלבר" ונרכש על ידי סירס, ענקית הקמעונאות או אם תרצו "המשביר לצרכן" גירסת אמריקה. סירס קמה ב-1893 כקטלוג להזמנה בדואר, והפכה לרשת סניפי ענק שמכרו הכל ובזול. כשאני הגעתי לשלוחה הישראלית היתה סירס בבעלותו של מיליארדר אקסצנטרי (יופמיזם למטורף) בשם אדי למפרט. המטרה של החברה היתה לייצר פלטפורמת קניות חברתית. או כמו שתומר אמר כשניסיתי להסביר לו מה אני עושה – "אה, כמו אמזון פוגש את פייסבוק". כן. כזה.

כל עובד חדש שמע סיפורי אלף לילה ולילה על אדי. עמוד הוויקיפדיה שלו מציין ביובש שהוא נחטף ב-2003 מהחניון של בניין המשרדים שלו, אבל הצליח לשכנע את החוטפים לשחרר אותו. המשפט הבודד הזה, והסיפורים ששמעתי סביבו, יכולים לשמש בסיס לסרט לא רע. חלק נכבד משבוע העבודה שלי הוקדש למצגת שמכינים לישיבה השבועית עם אדי. כ-20 איש בחדר בישראל, מספר דומה של אנשים עצבניים בחדרי ההנהלה בשיקגו – מלחכי פינכה מוכי אימה ברובם – ואדי במשרד שלו במיאמי, או על סיפון היאכטה, מאזין, שואל, תוקף. פחד אלוהים. בכל שבוע צצים רעיונות חדשים על חשבון ישנים, בכל שבוע מצגת ענק חדשה. לך תבנה מדינה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק חברה כושלת עם בוס בעייתי ועתיד לוט בערפל. גם היום, כשאני במקום העבודה היציב בעולם, החרדה לא מפסיקה ללוות אותי. בסירס היה ברור בשלב מסוים שמהרכבת הזו כדאי לקפוץ. אבל מה קורה כשהכול טוב, ואין סימן או כיוון ממנו תיפתח הרעה? איך אפשר לדעת מתי לברוח? ואני חייב לדעת. אולי זו תסמונת דור שלישי, אולי היסטוריה משפחתית, אולי אופי דפוק. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא לזהות את הרגע שבו צריך לקום ולהימלט.

גם חמש שנים אחרי, חלפה בי המחשבה המצמררת שביקום מקביל הייתי נשאר בסירס עד לרגע הפיטורים הבלתי נמנע. מה היה קורה אז? למה זה כל כך נורא? אין לי מושג. אני יודע רציונלית שזה לא סוף פסוק, לא גזר דין של הומלסיות על ספסל ברוטשילד. מה כן? האם מדובר בחשש מאיך שאתפס בעיני ילדי, אמא שלי, חברים? האם הדימוי והתפיסה העצמית שלי תלויים כל כך בתפקיד, תואר, שכר? גם, אבל אני חושד שזה קמאי יותר, משהו שנולד מסיפורי השואה של סבא וסבתא, מה ד.נ.א הבסיסי במדינה הזו, התחושה שהקרקע היציבה לכאורה היא מעטה דק שעלול להישמט כל רגע. ומתחת לפני האדמה מסתתר כאוס שרק מחכה להזדמנות שלו להתפרץ ולהחריב הכול.

אני מנסה כל הזמן לזהות את הרגע החמקמק שאחריו מאוחר מדי. מסירס נמלטתי הרבה לפני שהרגע הגיע. מי מבטיח לי שגם מהקריסה הבאה אצליח להיחלץ? ואולי צריך פעם אחת לצלוח סערה כזו כדי לגלות שהפרנויה לא מוצדקת, שאני מסוגל לשרוד גם את זה. בינתיים אמשיך לרכוב על אופניים למקום העבודה הטוב בעולם ולהגניב מבטים לצדדים.

סירס פושטת רגל: ציניקנים ומצפון מתאבקים על החוף של הרצליה פיתוח

סירס פושטת רגל. רשת חנויות הכלבו האמריקאית שהוקמה ב-1892 היא קורבן נוסף של העידן הדיגיטלי, עובדה שאני מניח שהיתה חומקת מעיני אלמלא עבודת ההייטק הראשונה שלי היתה בסירס ישראל. כך שמבאס, גם אם לא מפתיע, לשמוע את הבשורה.

כבר כתבתי על ההלם התרבותי שבמעבר לעולם ההייטק, ועל הפערים בינו לבין עולם העיתונות. על פני השטח קשה למצוא נקודות זכות לסביבת העבודה הישנה שלי, בעיקר בכל מה שנוגע ליחס לבני אדם באשר הם. אבל אחת החוויות שקשורות בשינוי הקריירה היתה אובדן המשמעות, יחד עם ההפתעה המוחלטת שלי מלגלות שהיה לי צורך בכזו.

כמו דג שלא יודע להגדיר מים שייטתי בעולם העיתונות, מקטר ומתמרמר כמו כולם, עד שהגעתי ליבשה של הרצליה פיתוח. בסירס ישראל עשו המון דברים מעניינים שמטרתם הסופית היתה לסייע למיליארדר אמריקאי ספק מטורף למכור מקררים. היו המון שמות יפים למה שעשינו, למשל סושיאל-קומרס. בוא נבנה קהילות, בוא נעזור לאנשים להמליץ לחברים על מוצרים שיתאימו להם, בוא נייצר אנגייג'מנט ונוריד פריקשן בשביל שהיוזר ג'רני יהיה חלק כמו חמאה. בוא נמכור מקררים.

מכיוון שאני ציניקן לא חשבתי שזה יפריע לי. מכיוון שאני נוטה לטעויות בתחום החיזוי גיליתי שכן. כשעבדתי בעיתון רוב הזמן לא נחשפתי לאינטרסים האפלים של אימפריית מוזס – שאולי היו בוטים ונואשים פחות אי אז – אבל כן ראיתי את הטוב שכותרת מייצרת. תחקירים וכתבות, ידיעות שנולדו כי צריך למלא דפים ופתאום יצא מהן משהו. וגם כאלה שלא יצא מהן כלום, רק תלונה ומחאה. האידיאלים לא דוברו במסדרונות גבוהה גבוהה. הם פשוט היו שם באוויר.

אבל לא בהרצליה פיתוח. רק כסף ומכירות ושורה תחתונה. והדיסוננס בין הסיפוק האישי והלמידה לבין מה שיוצא מכל זה היו כמו רעש רקע צורם וחדגוני שבהתחלה לא שמים לב אליו ובאיזשהו שלב עושה חשק לשבור משהו.

ואז הגיע המעבר לווייז והרעש נדם. בגוגל בכלל ובווייז בפרט ההשפעה לא מדומיינת או משוערת. דברי במספרים גברת, טבלאות וגרפים. אפשר ללכת לישון בשקט ולהביט לפני כן במראה, העבודה היומיומית לא רק ממלאה את חשבון הבנק, אלא גם עושה טוב לאנשים. מי ידע שאכפת לי בכלל.

בשנים האחרונות ראיינתי לא מעט אנשים מחברות אחרות, דיברתי עם חברים, שמעתי סיפורים. מטריית ההייטק מחביאה תחתיה גם חברות הימורים, פורנו, פורקס וריגול. הכתבה בהארץ על בוגרי 8200 שמסייעים לרודנים לרדוף מתנגדי משטר, הומואים וכו' חשובה. לא מעט מהמרואיינים שם מדברים על התוכנות שהם מייצרים כמו על אקדח. אתה לא יודע מה יעשה איתו הקונה. אבל שוחחתי עם אנשים שתפקידם היה לגרום למכורים להימורים לבזבז עוד קצת כסף כל יום. כולם צריכים להתפרנס, לשרוד. קשה לי להעביר ביקורת, למרות שיש דברים שאני רוצה להאמין שמצפוני לא היה מאפשר לי לעשות. אני בעיקר אסיר תודה שהדילמה המסוימת הזו נחסכת ממני. ומאחל רק טוב לכל עובדי סירס ישראל שירגישו על בשרם את גלי ההדף של קריסתו של הענק מעבר לים.

***

אנקדוטה להספד. סירס החלה את דרכה כחברה שאיפשרה הזמנות דרך קטלוג. שרשור בטוויטר סיפר איך הפכה סירס לכלי שסייע לשחורים באמריקה להתמודד עם האפליה הבוטה מצד לבנים. במקום לחכות שעות בתור כשכל לבן בחנות מקבל שירות לפניהם, הם יכלו פתאום להזמין את מה שנזקקו לו בלי המתנה והשפלה מיותרות. מומלץ לקרוא את השרשור, ולזכור לסירס חסד נעורים בזמן שהמסמר האחרון ננעץ בארון שלה.

%d בלוגרים אהבו את זה: