תוצאות החיפוש פרל ג'אם

למה אנשי מכירות רוקדים טוב יותר ופרידה מכריס קורנל

בערב השני חתכתי לחדר מוקדם. קצת שקט. לא במובן הדציבלים, אלא במובן האנשים, כלומר פחות מהם, כלומר אף אחד. אני עובד עם יופי של אנשים אבל באיזשהו שלב זה קצת יותר מדי. ואולי רק בשבילי?

יצאנו לנופש חברה. כולם נשלפו מהאופן ספייס והחליקו לבגד ים. משתזפים ומשחקים בפריזבי על החוף ובערב רוקדים. ואני נהנה, ואני אסיר תודה על כל הטוב הזה, אבל זה דורש ממני מאמץ וחשיבה ותכנון. עם מי לתפוס שיחה, מתי ללכת לאכול ובאיזה שולחן לשבת, מינגלינג ונטוורקינג ושיחות עבודה ורכילות. ללכת לפעילויות, לא ללכת, מה אני מחמיץ בכל רגע נתון, את מי אני מפספס.

וריקודים. אני לא יודע לרקוד. כמו שאמרה אחת הדמויות ב"13 סיבות" – אף אחד לא יודע לרקוד. זו שאלה של למי לא אכפת שיראו אותו מפזז כאילו חישמלו אותו בתא חקירות של השב"כ ולמי כן. וגם זה לא מדויק. מתברר שיש לא מעט אנשים שיודעים לזוז על הרחבה. אז לרקוד? לשתות כדי לרקוד? עד מתי להישאר, מה קורה בסוף המסיבה?

אני מסתכל מסביב ונראה לי שהעולם נחלק לשלושה: אלה שהאירועים האלה לא טבעיים להם, כמוני. מיעוט שדווקא שוחה בכל החברותא הזו כמו כריש בחופי אוסטרליה. ואנשי המכירות, שלקראת סוף הלילה משתלטים על הרחבה, ובמהלך היום נמצאים בכל מקום, מחייכים בקבוצות ונראים לגמרי בבית.

עמיתה לעולם ההייטק ניסתה לספק הסבר אנתרופולוגי לעליונות החברתית הזו: אנשי מכירות מתורגלים בנסיבות חברתיות בעלות פוטנציאל מבוכה עצום ורב. הם נפגשים עם לקוחות חדשים כל הזמן וסופגים דחייה ועוד אחת עד שהם מגיעים לפסגה המיוחלת של מכירה מוצלחת. הם סופגים עלבונות, ביטולים, עצבים. זה מכין אותם לחוף, זה מכין אותם לדי.ג'יי, זה מחשל אותם חברתית. בזמן הזה אני יושב במקום שלי מוקף אותם ארבעה אנשים. עם אוזניות.

אז אני רוקד קצת, או לפחות זז מצד לצד, ומוצא כמה אנשים מעניינים לדבר איתם, וקורא ספר על החוף. נהנה בדרך המוגבלת והמגושמת שלי ומנסה להיראות קליל וזורם. זה מה שאני מוכר. אולי מישהו יקנה.

כלבים מתים בסיאטל

שנאתי את המוזיקה של שנות השמונים בזמן אמת. סינתסייזרים ויורוטראש ודפש מוד – למה זה מגיע למישהו? ואז אלי ישראלי השמיע כל יום בתוכנית הצהריים שלו את אותם שני שירים של להקה חדשה ממה שכונה אחר כך "הסגנון של סיאטל", והעולם התרבותי הקטן שלי הפך למקום טוב יותר. הגראנג' נשמע כמו מוזיקה שמישהו כתב בשבילי. הייתי מאושר.

סאונדגארדן היו בצד הכבד יותר של העידן הזה, ולקח לי זמן לעכל אותם. אבל אחרי שחציתי את המחסום התאהבתי. ואז שמעתי את Temple of the dog והתפעמתי. בדרך הביתה לשבת חופשית מהצבא רצתי לפיקדילי מנוחתה עדן, והצלחתי להשתחל פנימה למרות שהם בדיוק סגרו ולקנות את הדיסק.

אחר כך הגיעה ההתמסחרות. Black hole sun הבלתי נסבל, מין ניסיון של סאונגארדן לפרוץ מחסום ולהיות פופולריים ממש, שלא ממש הצליח. אחר כך קורנל היה חבר באודיוסלייב הבינוניים, ואז ניסה להיות מין כוכב פופ אלקטרוני וכשל. יום אחרי שהוא מת שמעתי בגל"צ את הקאבר שלו לבילי ג'ין, וחשבתי שזה עצוב שדווקא ככה סופדים לאיש. קורט קוביין ירה בעצמו, אדי ודר ופרל ג'אם המשיכו לעשות בעקשנות את אותה מוזיקה, ודווקא קורנל, שצרח לי באוזניים הכי חזק והכי בועט, כבה והלך לאיבוד, בלע יותר מדי כדורים נגד דיכאון ומת. תהי מנוחתו עדן.  

דרך דלת חנות התקליטים

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. Temple_of_the_Dog_Band_Shot

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

פרל ג'אם 20: על הסרט המאכזב של קמרון קרואו

המנומשת, דקה לפני שהתברר שכאבי הבטן הם צירים, הגדירה את זה כרגיל מצוין: ב"כמעט מפורסמים" הוא היה יותר טוב.

בלי קשר ל(אזהרת קיטורים)מחיר המופרז של הכרטיס (60 שקל?!?), היעדר התרגום (לא זוכר שזה הוזכר איפשהו) והפשעים נגד האנושות בהסדרי החנייה בסינמה סיטי – הסרט התעודי של קמרון קרואו לציון 20 שנה לפרל ג'אם מאכזב.

אסייג: אם אתם אוהבים את פרל ג'אם בפרט ואת מה שהצמיחה הסצינה בסיאטל בכלל, לא תוכלו שלא ליהנות. המוזיקה מצוינת, הקטעים על mother love bone, שהמוות של סולנה אנדרו ווד סלל את הדרך להקמת פרל ג'אם, מצמררים, וגירסת הכיסוי ל-crown of thorns בכלל מאתגרת את בלוטות הדמעות.

גם גראנג'ולוגים סבירים ילמדו כמה דברים חדשים, ויש סצינות מגניבות להפליא – כמו מונטאז' הזינוקים של אדי ודר אל הקהל מגבהים מטורפים, או הסצינה בה הוא מתחיל לנגן והקהל, ספונטנית, שר לבד את מילות השיר כולו. אין ספק שהאיש הוא הדבר האמיתי. זו לא פסאדה. תלחצו על פליי ותבינו.

אבל: זה יותר סרט של מעריץ מסרט תיעודי. הזווית צרה להפליא – חוץ מחברי הלהקה מדברים גם כריס קורנל, שזה כמו לראיין את הדודן הפחות מוצלח, וקורט קוביין בקטעי ארכיון (האח החורג הגאון?). וזהו. מה עם מבקרי מוזיקה או תרבות, קצת פרספקטיבה, זווית ביקורתית? אין.

ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש לא נוח. הם כל כך מושלמים, וצודקים, ואולי טיפה נעדרי הומור עצמי. ואולי נהנים מיחס אוהד מדי של היוצר. וכשהתמונה ורודה מדי זה מריח פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו יח"ץ.

ומה יהיה עם קמרון קרואו של כמעט מפורסמים? תחזור תחזור. רק לא לסינמה סיטי.

הכתבה שלא נכנסה לבלייזר

זו היתה התנסות מעניינת – פעם ראשונה שאני כותב משהו בלי שסגרתי מראש שהוא ייכנס, ולא רק זה – העורך לא ממש אהב את הקונספט. הרעיון היה כתבה על ז'אנר ה-hair metal, מוסיקת רוק אידיוטית ושמחה משנות ה-80 שאני ועוד המון טינאייג'רים העברנו איתה, בין היתר, את שנות ההתבגרות הלא ממש ברורות. הטריגר – 30 שנה לאלבום הראשון והמגניב של ואן הלן. כאמור, לא אהבו, אבל אני דווקא מחבב את הכתבה. אז הנה היא. בדרך כלל אני כותב פוסטים קצרים, אבל הנה אחד במידות רון מייברגיות. יאללה.

 

 

לפני 30 שנה נכנסו ארבעה גברים עם המון כישרון ומעט מאוד חוש מידה וטעם טוב לאולפן הקלטות, כדי לתת לעם בדיוק את מה שהוא מבקש. ומה שההמונים רצו באותו זמן היה שינוי – לא עוד מוסיקת רוק מתקדם מתחכם, ורוק כבד עם שאיפות לגדולה ושלל השפעות קלטיות-מזרחיות-מעפנות. לא עוד שירי פאנק זועמים ואנרכיסטיים. נמאס להם. ילדי הפרברים האמריקאים רצו משהו גדול יותר, שמייח יותר, אידיוטי יותר, מזיין יותר – ועם פן בשיער. למה לחשוב, כשאפשר פשוט להזיז את האגן.

לארבעת המופרעים קראו בשם ההו-כה-מקורי ואן הלן – שם המשפחה של צמד האחים שייסדו את הלהקה. גם לאלבום, בפרץ יצירתיות, נבחר בדיוק אותו שם. במחי ריף גיטרה אולטרה-מהיר באה ואן הלן והעלתה על דרך המלך את ההייר-מטאל – מוזיקה שמחה ומטופשת שעושים אנשים שמחים, מסוממים, טיפשים, לבושים כמו דראג קווינז וארוכי שיער. עם פן. ואן הלן, יחד עם ממשיכות דרכה עטויות העור והניטים, עמדה לקחת את הרוקנרול ולהעביר אותו משלב הדרמה השאפתנית, לפאזה הבאה: אופרת הסבון הפאתטית אך ממכרת. פחות דגש על אלבומי קונספט ומיתות של חברי להקה ממנות יתר, הרבה יותר מריבות פנימיות ותשומת לב לאופנה וקונדישנר. במקום געגוע לקשמיר או סימפטיה לשטן, ואן הלן שרו על התיכוניסט שחם על המורה שלו.

 

 הרבה סקס, מעט מוח

 

העולם שאליו נכנסה ואן הלן עמד בפני שינוי. לא על פני השטח – ב-78' לד זפלין עוד היתה בסביבה וג'ימי קרטר, שמאלני יפה נפש שכמוהו, ישב בבית הלבן. אבל מתחת לפני השטח הלבה בעבעה. זה כבר היה הסוף, וכולם הריחו את השינוי באוויר. השנים הבאות יהיו שנות רייגן; שנים של בורגנות הדוניסטית, של קפיטליזם דורסני, של הרבה קוקאין וסקס ושל מעט מאוד מחשבה ועומק. עם אימפריית הרשע הסובייטית, תוכנית מלחמת הכוכבים האמריקאית, והמון נשק גרעיני ברקע, כולם רצו רק ליהנות כמה שאפשר, לפני שהפטריה תופיע באופק. אסקפיזם מכר, ולהקות ההייר מטאל היו שם כדי לספק אותו. אין פלא שההצלחה הגדולה באמת של ואן הלן הגיעה ב-1984, עם אלבום באותו שם (כולל המגה- להיט "ג'אמפ"), באמצע של האייטיז.

הגלאם רוק נולד כבר קודם, באנגליה, אבל ואן הלן הגיעו בדיוק בנקודה שבה הוא עינטז את דרכו למרכז הבמה והעביר הילוך. לא מפתיע שאת אחת ההקלטות הראשונות שלהם, לפני הפריצה, מימן ג'ין סימונס מקיס, להקת גלאם מטאל לא קטנה ומאופרת בכבדות בפני עצמה. ההייר מטאל – על שם המחלפות המטופחות של נציגי הז'אנר – היה השלב הבא באבולוציה של הגלאם.

ואן הלן פרצה למיינסטרים כבר באלבום הראשון, שמכר מעל 10 מיליון עותקים בארה"ב ונחשב לאחד מאלבומי הבכורה המצליחים בהיסטוריה. הלהקה הציבה את אבני הדרך ההכרחיות לכל להקת שיער ארוך שתבוא בעקבותיה: מילים מטופשות שמתעסקות בסקס-סמים-ורוקנרול ברמת התיכוניסט הממוצע ומטה. מוזיקה קליטה, מורכבת מגיטרות מהירות, תופים עצבניים ומלודיה ברורה מתחת לכל זה. פזמון שתוכל לזמזם אחרי השמיעה הראשונה, תוך נענוע צוואר, אגן ושאר חלקים. מרכיב הכרחי נוסף הוא דיסטורשן מאסיבי. אבל הצליל הכללי צריך להיות נקי, מהונדס באולפן, לא מאיים מדי. כמו סצינת סקס בסדרת טלוויזיה של רשת אמריקאית (או תמונות בבלייזר) – יש סקס באוויר, אבל אין פטמות, אין חדירה, אין שום דבר מאיים באמת. לא הבנתם? תחשבו בון ג'ובי. 

 

 

ההייר מטאל עלה לגדולה על חורבות הרוק הכבד והפאנק, ושלט כמו גדול עד הגעת הגראנג' של סיאטל. נירוונה ופרל ג'אם סחפו את ההמונים עם מוזיקה לא פחות בועטת, אבל הרבה יותר חכמה, שנגעה בנושאים טיפה יותר מורכבים – כאלה שדיברו אל דור האיקס קצת יותר. להקות הספנדקס מלוס אנג'לס נשארו מאחור. אבל בתקופת השלטון הלא ממש קצרה של הז'אנר, ואן הלן ודומותיה לקחו את הלוק והפוזה של הרוק הכבד נוסח עדות דיפ פרפל וסובבו את כפתור הווליום עד 11. הבגדים היו צעקניים וחסרי טעם יותר, השיער ארוך ומטופל בקפידה איציק זוהרית, הפנים מאופרות, ואם אפשר גם אקססוריז מתאימים – ניטים, צמידים ועניינים – אז למה לא. ומעבר לכל זה – מסיבות פרועות, סמים קשים, בחורות קלות, ומריבות היסטריות בין חברי הלהקה. 

 

 יד הנפץ

 

ואן הלן עמדה בכל הדרישות האלה, ובכבוד. היא נבנתה על הבסיס עתיק היומין של להקות הרוק מראשית דרכן – סולן כריזמטי וחתיך וגיטריסט מתחרע – שניהם עם אגו שמבטיח פיצוצים וכותרות מגניבות בטבלואידים.

הבגדים היו מזעזעים, הגיטרות מהירות, וההמנונים קליטים. הבסיס של הלהקה היה אדי ואן הלן, גיטריסט עם יד מהירה כברק וטכניקה סודית שהפכה אותו מודל לחיקוי לכל ילד עם תלתלים ומספיק כסף לגיטרה חשמלית. להולנדי המעופף היתה טכניקת נגינה אולטרה מהירה, tapping, שכללה שימוש בשתי ידיים על צוואר הגיטרה. כדי להסתיר מהעולם את הטכנולוגיה המדהימה הזו, נהג ואן הלן בתחילה לעמוד בהופעות כשגבו אל הקהל. לא בדיוק תמרון חשאי שהיה גורם לגיוסו למוסד. באלבום הבכורה של ואן הלן נכלל קטע אינסטרומנטלי בשם eruption שהפך את הגיטרה המהירה ממעופו של כדור של אדי לאייקון. הסולו הזה נכנס למקום השני במצעד הסולואים הגדול של קוראי מגזין guitar world. אדי ואן הלן הפך לאגדת גיטרה. הרשת מלאה בסיפורים על דגמי הגיטרות המיוחדים שבנה לבד, או על האזנה זהירה לתקליטים של אריק קלפטון במהירות איטית, כדי לגלות את סוד הנגינה של המאסטר.

בניגוד לאמונה הרווחת, אדי ואן הלן לא המציא שום דבר – בריאן מיי מקווין, פרנק זאפה ואחרים כבר עשו שימוש בטכניקת הטאפינג לפניו. אבל אדי היה מהיר ורועש יותר, ולא פחות חשוב – רוב המעריצים שלו היו בטוחים שהוא-הוא המלך הראשון. מה שכן – כל אלה שהיו שם קודם, לא הגיעו למהירויות כאלה.

לאיש שעמד בחזית של הלהקה, ליד ההולנדי זריז האצבעות, לא היתה אולי טכניקה מיוחדת, אבל היו לו כריזמה וקול משובח. בהתאם לסטנדרטים האמנותיים של הלהקה, דיוויד לי רות' קיבל את התפקיד למרות שכשל באודישן – חברי הלהקה שכרו ממנו מערכת הגברה, לאדי נמאס לשיר בעצמו, והם החליטו לחתוך עלויות ולתת לרות' לשיר במקום לשלם לו את השכירות. רות' גם אחראי לשם הלהקה – חברי הלהקה גילו שהשם המקורי שלהם, "ממות'" תפוס. בראיונות אמר רות' שואן הלן נשמע לו כמו שם חזק. קצת כמו סנטנה. דיימונד דייב, כפי שכונה, הפך לאחד הסולנים הבומבסטיים והצבעוניים של הרוק, עם הסימנים המסחריים שלו: בעיטות קראטה על הבמה, והסתבכויות עם אלכוהול והחוק בשעות הפנאי. באחד מפרקי הסופרנוס הוא מופיע בתפקיד עצמו, יושב במשחק פוקר עם טוני וזורק בדיחה לא רעה על איך פעם הוא היה יכול לרשום קונדומים כהוצאה מוכרת. 

 

 

יחד עם ואן הלן הגיעו לצמרת להקות כמו פויזן ומוטלי קרו, נטולות אינטליגנציה בסיסית, עמוסות בשמחת חיים סליזית ובפירוטכניקת גיטרות. הן עשו פארסה מהמסורת שעליה גדלו וקמו. לד זפלין התפרקו כי המתופף שלהם, ג'ון בונהם, מת. ואן הלן כמעט התפרקה כי רות' ואדי ואן הלן נכנסו לקרבות אגו על למי יש יותר גדול – מוזיקלית ותדמיתית. רות' התחיל לפזול לפרויקט סולו, והושפע מסינטרה וממופעי לאס וגאס, לא פחות מאשר מרוברט פלאנט. ואן הלן רצה לנגן נורא מהר ולייצר רעש. רות' לא אהב את העובדה שאדי ואן הלן ניגן ב-beat it של מייקל ג'קסון, עשה פוזות ועיכב את הקלטות האלבום הבא של הלהקה.

 

 הדרמה היומית

 

התוצאה: רות' הלך ב-85' והוחלף על ידי סמי הגאר, זמר רוק עם הצלחה בינונית, וכריזמה לא משהו. באופן מפתיע הלהקה המשיכה להצליח, אבל גם הגאר בתורו הועף או עזב – לא ברור, כי הצדדים הוציאו הודעות סותרות לעיתונות. אדי ואן הלן אמר לעיתונאים שהגאר פרש. הגאר טען שפיטרו אותו, אחרי שהלהקה התחילה כבר להקליט שוב חומרים עם רות', בלי לספר לו. מבולבלים? זה לא נגמר. רות' מצידו אכן נקרא לחזור, הקליט שני שירים לאלבום הלהיטים הגדולים, הוחלף מייד שוב, וחזר לסיבוב הופעות עם הלהקה ב-2007. בין לבין נבעט גם הבסיסט המקורי של הלהקה, מייקל אנתוני, והוחלף על ידי בנו של אדי ואן הלן – ששמו בתפוצות וולפגנג. כן כן. אדי ואן הלן, בינתיים, הספיק גם להתמודד עם סרטן. מי אמר דרמה יומית בפרה-פריים ולא קיבל.

הם לא היו היחידים. הכותרות על להקות ההייר מטאל נראו כמו טלנובלה גרועה למדי. מוטלי קרו התפרסמה בזכות העובדה שהמתופף שלה, טומי לי, עשה את פמלה אנדרסון, התחתן איתה, ואירגן לעולם הוכחות מצולמות באותה קלטת מפורסמת שנגנבה מבית הזוג. הסולן של הלהקה, וינס ניל, לא נשאר חייב ושחרר קלטת עדכנית של ביצועיו עם כוכבת הפורנו ג'נין. הם לא היו היחידים שהתעסקו בקלטות סקס – גם ברט מייקלס, סולן פויזן, הצטלם כשהוא מבצע מעשים בגברת אנדרסון, אחרי שסיימה את המשמרת שלה בתור אשתו של טומי לי.

פויזן עלתה לכותרות לא רק בזכות סקס על המסך הקטן – היו גם מכות. סי.סי דוויל, גיטריסט הלהקה, הועף מהלהקה אחרי שפישל בהופעה חיה בטקס פרסי mtv ב-1991, מה שהוביל לקרב אגרופים עם מייקלס מאחורי הקלעים. תוסיפו לזה אינספור תקריות אלימות ושלל אשפוזי גמילה של נציגי הז'אנר, ותבינו שאין פלא שהמבקרים ודור הבייבי בום סלד מתופעת להקות השיער. הם לא היו מכובדים, הם לא כעסו על הממסד, לא היתה להם אג'נדה ובסופו של דבר – הם נראו כמו ליצנים. לך תבנה מזה הערצה מנומקת אידיאולוגית. מצד שני, זה די מגניב. צ'אק קלוסטרמן, סופר ומבקר תרבות פופ, הגדיר את זה באופן חד וברור בספרו fargo rock city. ההקשבה לאריק קלפטון, כתב, דומה לקבלת מסר חושני ממישהי שאתה מאוד אוהב כבר 10 שנים. להקשיב לואן הלן זה כמו לעשות את הסקס הכי טוב של החיים שלך עם 3 אחיות מתלמדות (תחשבו על אחות רחמניה בסרטי פורנו, לא בסניף קופת חולים שלכם). קל להעריץ את קלפטון. יותר כיף להקשיב לואן הלן. 

להקות ההייר מטאל היו סוג של מה שמכונה באנגלית guilty pleasure. מסוג הדברים שגם אם אתה נהנה מהם, לא תודה בזה בפני אנשים, אלא אם כן אתה רוצה שיתחילו לסנן אותך בסלולרי. משהו שפונה ישר למרכזי העונג הפרימיטיבי במוח, תוך עיקוף חד של כל מה שקשור לחשיבה רציונלית או אינטלקטואלית. ברוק כמו ברוק, קהל היעד של הלהקות היה נערים וגברים צעירים – איפשהו בין התיכון לגיל 20 ומשהו. והקהל הזה, בתקופת העלייה המטאורית של ואן הלן ושות', רצה בדיוק את הסחורה הרועשת והסקסית שהם הציעו.

 

 הפן מוכר

 

יש לזה קבלות. נכון ל-2007 ואן הלן מכרה יותר מ-80 מיליון תקליטים ברחבי העולם. בארה"ב היא תופסת את המקום ה-19 ברשימת הלהקות הכי מוכרות אי פעם, ויש רק עוד 5 להקות רוק שמכרו יותר מ-10 מיליון עותקים מיותר מאלבום אחד – בהן החיפושיות ולד זפלין. לא רע בכלל. במילים אחרות – המבקרים והאינטלקטואלים של הרוק יכולים לעקם את האף עד מחר תוך האזנה לאלבומים הראשונים של ג'נסיס. אבל ואן הלן וחברותיה במסדר השיער הצליחו כנראה לגעת במשהו ראשוני, עצבני, בלבם של מיליוני בני נוער בארה"ב, וקצת גם של כאלה ברחבי בעולם.

במסגרת ההתפכחות של שנות ה-90 העסק נגמר. זה לא שאין להקות הייר מטאל היום. בון ג'ובי עוד מוכרים. דיוויד לי רות' וסמי הגאר, צמד סולני-פליטי ואן הלן, יצאו לפני כמה שנים לסיור הופעות משותף שבו הם מתחרים זה בזה – כל אחד מהם מופיע חצי מהערב, והקהל בוחר מי היה הכי מוצלח. או הכי פחות פאתטי. וזה עבד. וכאמור, ואן הלן התאחדו בסוף 2007 ועשו ים בכסף בהופעות מפוצצות מאנשים – עד כדי כך שסיבוב ההופעות נמתח אל תוך 2008. אבל אלו סתם מופעי איחוד סוחטי דמעות וסנטים, לא מעבר. אפשר להאשים את קלינטון, את בוש, את הטעם המוזיקלי שהתפתח לשילובי ז'אנרים, פופ ממוסחר ועליית הראפ. ואולי המעריצים פשוט השתעממו. בכל מקרה, ההייר מטאל ירד מהבמה, ולא נראה כרגע שמשהו, כולל האלבום הבלתי נגמר של גאנס אנד רוזס (14 שנה באולפן ועוד סופרים), יחזיר אותו למרכז. לואן הלן זה לא מפריע. הם ממשיכים להופיע, בלי חולצות, בלי מחשבות עמוקות, ועם המון כיף אדיוטי ומדבק.   

%d בלוגרים אהבו את זה: