אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

סרט

"באש ובמים" הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. גם כי הוא מעין מערבון מודרני, ואני מת על מערבונים, ובעיקר כי הוא עשוי מעולה מכל בחינה מחד ונמנע מדידקטיות מאידך. העלילה פשוטה למדי: שני אחים שודדים בנקים כדי למנוע את עיקול החווה שלהם, וג'ף ברידג'ס הוא הטקסס ריינג'ר שרודף אחריהם. בלי מניפסטים ונאומים הסרט מצליח לפרק את הצורה לחלום האמריקאי, כשהוא מציג עיירות גוססות שתושביהן שקועים בחובות ומתעבים את הבנקים והממסד, ואנשים נואשים שהדרך היחידה שלהם להיחלץ מצרות ולהתקדם כוללת נשק חם.

הסרט מצולם נפלא וג'ף ברידג'ס משחק בו כל כך טוב שזה כמעט בלתי סביר. ובכלל כל האלמנטים בסרט, מכתיבה דרך המוזיקה והמשחק, עובדים בהרמוניה מושלמת. ואם בנובמבר נגלה שטראמפ עובר לגור בבית הלבן, זו תהיה האמריקה שבחרה בו. משעשע שאת האמריקה הזו מציג דווקא במאי סקוטי (דיוויד מקנזי). 

טלוויזיה 

הפרק הראשון של The Get Down נמשך שעה וחצי, טרנד מאוס שחייב לעבור מן העולם של פרקים ראשונים באורך סרט מלא. במקרה הזה הצפייה כל כך מהנה שזה נסלח והפרקים הבאים באורך נורמלי. הסדרה אמורה לעקוב אחרי התפתחות סצינת ההיפ הופ שהתחילה בברונקס בניו יורק, אבל הפרק הראשון נראה כמו דרמה רומנטית עם סוכריות קונג פו ודיסקו לקישוט. יש המון תסרוקות אפרו ואנשים רוקדים ומוזיקה מעולה וסוחר סמים עם שאיפות מוזיקליות שעונה לשם "שאולין פנטסטיק" ומסתובב עם חגורה שעל האבזם שלה יש תמונה של ברוס לי ונעלי פומה אדומות.

היוצר הוא באז לורמן, האיש והמרהיבות של "מולאן רוז'", והשחקן הכי מפורסם כאן בינתיים הוא ג'ימי סמיתס שמגניב כאיש הון שלטון מושחת. אני צופה בזה בנטפליקס, אתם תסתדרו איך שנוח לכם.

הצגה

רק אחרי שראיתי עם ידידה והמון אשכנזים בשנות החמישים והשישים שלהם את "הר לא זז" של בית לסין גיליתי שמדובר במחזה ישראלי שעולה מחדש. העלילה מתרחשת ביפן הפיאודלית: ראש שבט לוחמני במיוחד נפצע אנושות בקרב, ומורה לאנשיו למצוא לו כפיל כדי להסתיר את עובדת מותו. גנב פשוט נבחר לתפקיד, ומכאן מתפתחת סאגה אלימה וייצרית.

המחזה נכתב על ידי גלעד עברון אחרי ונראה שבעקבות רצח רבין, מה שהופך את האמירות שלו על שלטון, מנהיגות ובחירה במלחמה למצמררות. והוא עשוי מעולה – המשחק, התלבושות, הכל עובד מצוין ביחד. אני אוהב את הפתרונות היצירתיים של התיאטרון בכל הנוגע לתפאורה. כמו שאומר המספר ב"עוץ לי גוץ לי" כשהוא מסביר לילדים בקהל למה הוא רוכב על מטאטא שאמור לגלם סוס – "כשאין כסף משתמשים בדמיון". ב"הר לא זז" שני קירות מעוגלים וניידים מצליחים לדמות גם שדה קרב וגם ארמון. השחקן היחיד שהכרתי היה יורם טולדנו אבל כל הצוות מעולה.

יוטיוב

אחד מיוצרי הקליפ של Nobody speak (של Run the Jewels ו-DJ Shadow) אמר שככה הוא היה רוצה שהעימות בין טראמפ לקלינטון ייראה, ושהוא מהמר שקלינטון הייתה מנצחת. יש גם אזכור ישיר לטראמפ וליחס הבעייתי שלו לבתו טובת המראה. עמית לעבודה ציין שמדובר בממשיך רוחני לקליפ של Frankie Goes To Hollywood" שבו רייגן וצ'רניינקו הולכים מכות, אבל לדעתי מדובר בשיפור משמעותי. שווה להתעכב על המילים ועל הפרשנות שלהן – מדובר בקרב עלבונות מופרך ומשעשע שכולל קצת יידישקייט בשורה הלירית I'm unmentionably fresh, I'm a mensch.

ספר

"A man lies dreaming" או כמו שכיניתי אותו תוך כדי קריאה "היטלר בלש פרטי" הוא ספק ספר מדע בדיוני, מעין ריימונד צ'נדלר פוגש את פרימו לוי ושניהם יוצאים לשתות עם פיליפ ק' דיק. בלונדון של 1939, במציאות שבה הקומוניסטים השתלטו על גרמניה והוציאו את הנאצים מחוץ לחוק, אדולף היטלר הוא מהגר, בלש פרטי
במקצועו, שנשכר על ידי פאם פטאל יהודיה למצוא את אחותה ומסתבך עם גנגסטרים ולוחמי חופש יהודים, פשיסטים בריטים וחבריו לשעבר למפלגה הנאצית.

הספר מלא באלימות, סקס סאדו-מזוכיסטי, דמויות היסטוריות (אפילו טולקין מבזיק לרגע) ומציאות שמתערפלת ומיטשטשת. זה מטריד, ומצחיק, ומרתיע, ומחרמן וגורם למוח לעבוד. הסופר הוא לביא תדהר, ישראלי לשעבר שכותב מצוין, ובאנגלית כך שתרגום אין. וכן, במקרה הזה מתאים לכתוב "קראתי" ולא "צפיתי" אבל קטנוניות אינה טובה לעור הפנים.

שעת סיפור

"המגדלור" (לבונטין 1) היא חנות ספרים אליטיסטית וחביבה שמארחת שעות סיפור בעליית הגג שלה. אנחנו פקדנו את "מפתח הלב" שלושת רבעי שעת סיפור ורבע הצגה עם הפעלת ילדים לפי הספר של נירה הראל. אלון זמק, השחקן-המספר, הולך על הגישה ההפוכה מהצעקנות של עדות יובל המבולבל ושאר רעות חולות והתוצאה גרמה לנוכחים בגיל חד ספרתי (4-8 הוא גיל היעד) להזדהות מלאה וצחוקים במקומות הנכונים. מאז אנחנו חורשים את הספר בבית. אזהרה: שעת הסיפור הפכה את יונתן מהספר לטלי, ומאז ההקראה הפכה למאתגרת מגדרית. והמלצה: נירה הראל כתבה עוד המון ספרי ילדים שווים, כמו "שפת הסימנים של נועה" ו"את זה" ובכלל.

מה עוד?

עם ילדים, בלי ילדים, אני תמיד שמח לקבל המלצות ראויות מאנשים כבדי ראש ובהירי מחשבה. או מכם. אל תתביישו.

זו היתה נקמה שחיכיתי לה יותר מעשור, והיא היתה מספקת למדי. רמזי בולטון הפציע בחיי רובכם בעונה השלישית של "משחקי הכס", לפני שלוש שנים. אני נתקלתי בו לראשונה ב-2002, אחרי שהתחלתי שלא בטובתי לקרוא את ספרי הסדרה בעקבות רשימת ספרי הפנטזיה הטובים ביותר של נועה מנהיים. הייתי משוכנע שמדובר בטרילוגיה שכבר נכתבה והסתיימה. לא היה לי מושג למה אני נכנס.

רמזי בולטון של הספרים הוא דמות מזעזעת אפילו יותר מזו של הסדרה. מפלצת סדיסטית שמצליחה לבלוט מעל שלל דמויות מרושעות ומעוותות אחרות בסדרה. בניגוד לרובן, הוא גם שרד את חדוות הקטל של ג׳ורג׳ מרטין, ספק סופר ספק רוצח סדרתי של יצירי דמיונו. הפעם האחרונה שנתקלתי ברמזי בדפוס היתה ב-2011, כשהוא מבצע מעשים שהיו גורמים לנאצים לזוז באי נוחות בכיסא. ומאז אני מחכה. ומחכה. מרטין לא עומד בדדליינים ונראה כמו התקף לב שמחכה לקרות, אבל סדרת הטלוויזיה עשתה את העבודה בשבילו. בשבוע שעבר רמזי בולטון בא אל קיצו, והוא היה אלים ומדמם כראוי.

כתבתי כבר על האבל שאני חש כשדמויות פיקטיביות מתות. אבל המקרה הזה שונה. כשאני נפרד מדמות ספרותית שאני אוהב זה תהליך שמדמה פרידה אמיתית אבל באופן מרוכך, נשלט. מדובר בסגירת מעגל שלמה ומוצלחת, מינוס הקצוות הפרומים שקיימים במציאות. אבל מה עושים כשאין סגירת מעגל? מה קורה כשהבידיון מספק לי חוויה מתסכלת לא פחות מאלו שאני נתקל בהן ביומיום?

אני אוהב סיפורי נקמה. כנראה שאני לא היחיד לאור ההצלחה של טרנטינו, אלכסנדר דומא ועוד ועוד. אני מניח שזה נובע מהעובדה שלכולנו יש רשימת חיסול דמיונית, דומה לזו של אריה סטארק. היא דרמטית הרבה פחות. לא אבירים ומלכים שרצחו את יקירינו אלא האנשים שעלו לנו על העצבים, העליבו, השפילו. למשל: לריאיון העבודה אצל מי שהיה אז עורך בכיר והיום הוא עורך בכיר עוד יותר הגעתי לפני כמעט 20 שנה. הוא ישב עם הרגליים על השולחן ועם סיגר ביד כמו קלישאה מטורפת, והיה דוחה ומשפיל בהתאם. עד היום יש לי חשק לחזור אליו ולהביע את דעתי המנומקת באמצעים מילוליים ואחרים.

זה לא יקרה, ולא רק מסיבות טכניות. נקמה היא לא צעד חכם. גם אם אני מתעב מישהו בעבודה, אין לי מושג מתי אאלץ לשתף איתו פעולה, או באיזה מקום עבודה עתידי אפגוש אותו שוב. נקמה  גם אינה רגש בוגר. לרוב, אם נבדוק היטב, נגלה שהצד השני מורכב יותר ממה שהנחנו, ושההתנהגות שלו נובעת ממניעים שאפשר להבין. כל זה די מוציא את החשק לעצב לו מחדש את הפרצוף. וזה עוד לפני השלכות חוקיות, נקמה על נקמה ושאר צרות וטרדות.

אבל לא במקרה של רמזי בולטון. הרוע שלו מופשט, מזוקק, והוא מאפשר לי תאוות נקם משוחררת מלבטים ומעצורים. ותאוות הנקם הזו נותרה לא מסופקת במשך שנים. זה לא שחשבתי עליו מדי יום או שבוע או חודש. אבל כמו כל הדמויות המשמעותיות שאני פוגש, בדיוניות ולא בדיוניות, היה לו קיום מסוים בתודעה שלי. ובניגוד לרוב הדמויות הפיקטיביות, היה בקיום הזה משהו מרגיז ומתסכל. עכשיו, ותודה לסנסה, לכלבים וליוצרי הסדרה, הפינה הזו נסגרה. מתברר שהפתגם הקלינגוני מדויק – נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.

אני לא יודע איך לעזור למתבגרת כשהיא אומללה. בעצם אין לי באמת איך לעזור לה. אני יכול לחבק אותה, אני יכול להציע עצות שנפסלות על הסף, ולעתים, כמו הבזק של חדקרן בין העצים, גם לומר משהו שקצת מקל על המועקה שלה. אנחנו יושבים בחדר שלה בתחילת שבוע שעומד להיות מעצבן ומתסכל רק שאני עוד לא יודע את זה. השיחה הזו היא ההתחלה שלו.

החיים שלה קשים עכשיו. זה גיל כזה, אוסף של לחצים מכל הכיוונים ולא משנה מה מדומיין ומה לא. וכל מה שאני יכול לנסות להציע הן פרופורציות. להסביר לה שהכל יחסי. ואולי חשוב יותר, וזה גם הטיעון היחיד שמצליח להבקיע את חומת הייאוש – שגם אצל החברים שלה זה ככה. זה לא קשור כנראה לגיל ולמגדר. לא משנה מה מפרסמים בפייסבוק ובאינסטגרם, חופשות, חתולים ופוד פורן, כולם מחביאים בפנים את חוסר הביטחון שלהם ומשחקים אותה. שופוני יא נאס.

היתרון היחסי היחיד שיש לי עליה הוא הסחורה המשומשת שאני מציע לה, פרופורציות. ב-99% מהזמן אני מודע לזה שגם כשאני לחוץ, חרד, לא בטוח, רוב הסיכויים שזה גרוע פחות ממה שאני חושב. אני יודע את זה כי כבר קרו לי דברים שהיו גרועים בדיוק כמו שחשבתי. לפעמים גם קצת יותר. אני גם יודע שהכל עובר. ושאני יכול להתמודד. וזה כל מה שיש לי, יתרון עומק קל.

אני גם יודע – לרוב – שכולם משחקים קצת, כולם על הבמה. מדגמנים את החיים שלהם בצילומי אוכל וילדים בפייסבוק. האנשים היחידים שאני חושד שהם באמת מאושרים ממני הם אלה שמנהלים שיחות מעמיקות, ארוכות ונטולות הומור על משכנתא וחנייה. יכול להיות שכאן אני מחמיץ משהו. אבל זה כמו לקנא בחייזרים מתקדמים טכנולוגית. אין סיבה לטרוח.

אין לי משכנתא אבל אני שוכר דירה שצריכה להיות נוחה לכולנו, כך שמצאתי את עצמי בדרך לאיקאה עם חברה טובה. ניצלתי את הדרך כדי לקטר על השבוע המחורבן שעבר עלי. אחרי שסיימתי להתלונן היא שאלה אם אני רוצה קצת פרופורציות. בטח רוצה. היא סיפרה לי על הצרות שלה. היא התאלמנה לפני פחות משנה, והילדים שלה מתמודדים עכשיו עם האבדן. זה קורע לב. איפה הצרות המינוריות שלי, ואיפה הכאב המטורף הזה.

לכאורה זה עוזר לכמה דקות, פרופורציות. זה אקמול נחמד. אחר כך אתה שוקע בחזרה בצרות הפרטיות שלך. מה יותר גרוע מתולעת בתפוח שאתה רוצה לאכול? השואה. תמיד יש משהו גדול יותר ורע יותר, אבל אתה תקוע בעולם שלך. התרופה הזו, פרופורציות, לא באמת מעלימה את הכאב. לי היא בעיקר עוזרת לראות את שאר הדברים שמסביבו. להיות אסיר תודה על כל מה שכן יש לי, מה שכן עובד, מה שהצליח עם או בלי כוונה. המתבגרת והאחים שלה, למשל, שגורמים לי אושר אינסופי.

השבוע מגיע לסוף טוב. נותר רק לחכות שגם גיל ההתבגרות יעבור. אחר כך זה בסך הכל החיים.

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

אני יודע שיום הזיכרון עבר, וחלון ההזדמנויות לפוסט מדכדך תואם נסגר. א. אז מה, ב. זה דווקא קשור לנושא, הדחיינות הזו.

כל שנה אנחנו מגיעים לטקס בירושלים. תאורטית מדובר בטקס שנועד לציין – מבחינתנו – את מלחמת יום כיפור, משהו שקרה לפני 40 שנה. היסטוריה, אירוע סגור וחתום. מעשית, הכל דינמי, משתנה, מתפתח. כל שנתיים-שלוש צץ פתאום מישהו ומספר משהו שלא ידענו. משהו שישב אצלו בפנים, ועשה את הדרך לאט לאט החוצה לעולם.

השנה זה היה מישהו שהגיע לטקס בפעם ראשונה. הבת שלו כנראה אמרה לו שדי, שיילך כבר לשם. הוא היה חייל במוצב, ויצא לחופשה בגלל מבחן. הוא היה אמור לחזור ביום ראשון, אבל בשבת פרצה המלחמה. והוא ניצל. אולי ממוות, אולי משבי, אולי סתם מצלקות נפשיות לכל החיים. המחיר היה רגשות אשמה על המקריות הזו, רגשות אשמה שנשארו שם 40 שנה.

אחר כך ביקרנו קרוב משפחה קשיש, שבשנים האחרונות לא מסוגל להפסיק לדבר על מה שעבר עליו בשואה. האיש עלה לארץ, ניהל קריירה מוצלחת, גידל שני בנים – ילידי הארץ, מוצלחים – ולא הזכיר מעולם שום דבר שקשור לנאצים, עושי דברם או בכלל. עכשיו זה הנושא המרכזי, וזה מצמרר.

חברה טובה סיפרה לי פעם על אירוע מוזר שקרה לה. היא היתה במסיבה, בגינה של בית פרטי, כשלפתע עקץ אותה משהו. כלומר ככה היא חשבה – התסמינים היו צריבה לא נעימה בלחי, ונפיחות קלה. אחרי כמה ימים זה עבר, והיא שכחה מהעניין. שנה אחר כך צצה לה נפיחות על הלחי, ואחרי מספר ימים שלף משם הרופא כדור קטן של רובה אוויר. לגוף זה לקח שנה. לנפש זה לוקח יותר.

המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.

לפני הכל – מדובר בסרט קיץ אינטליגנטי משובח, צירוף מילים שאין הרבה הזדמנויות לעשות בו שימוש. שווה. גם הביקורות ב-ynet, סינמסקופ וכו' משבחות.

מגנטו בגירסת הקומנדו

ואני טוען: יש כאן בנוסף לכל מעין אלגוריה ציונית שתשמח לבב כל מתנחל. הסרט מתחיל באותה סצינה שפותחת את אקס מן הראשון מ-2000. ילד יהודי שמופרד מאמו במחנה ריכוז, ומאבד שליטה על הכוחות המיוחדים שהוא לא ידע שיש לו – היכולת לשלוט בכל סוג של מתכת. זה מתבטא בהמון צעקות ובשער ברזל מתקפל. הוא נלקח למשרדו של קווין בייקון, סוג של ד"ר מנגלה למוטאנטים, ועובר שם דברים איומים למדי.

20 שנה קדימה הילד בגר ועכשיו הוא מייקל פסבנדר (שחקן מעולה), ותכף יהיה מגנטו, האיש הרע האולטימטיבי מהקומיקס. לא מדובר עוד בילד חלש ומפוחד, אלא בגבר נאה ומסוקס. והעיסוק שלו כרגע? צייד נאצים. מדובר בסצינות שגורמות לך להצטער שהסרט כולו לא עוסק במגנטו בגירסת הג'יימס בונד היהודי, עם כוחות מיוחדים במקום גאדג'טים.

אבל הוא לא. הסרט, כמו הקומיקס והחלקים הקודמים בסדרה, עוסק במערכת היחסים החשדנית והאלימה בין המוטאנטים לשאר האנושות. הם מיעוט נרדף שמפחיד את ההמון בגלל השונות שלו. ככאלה, הם יכולים לסמל כמעט כל מיעוט באשר הוא. הם נרדפים, כמו שחורי העור או מלוכסני העיניים, בגלל המראה החיצוני שלהם. הם נרדפים, כמו הומוסקסואלים, בגלל סגנון חיים שונה – ובאקס מן 2 יש סצינה שנראית אחת לאחת כמו סצינת יציאה מהארון. וכמובן שהם מזכירים גם את האנטישמיות והרדיפה אחר יהודים.

מגנטו, ששרד את הנאצים, רואה ברדיפה הזו המשך של אותה שנאה קרה ומחושבת. מבחינתו, אין בני אדם טובים או רעים. אין מקום להבנה של הפחד או הרתיעה שלהם, ואין מקום לפיוס ושיתוף פעולה עם חלקם. כולם נגדו, ואם יקבלו את ההזדמנות, הם יאספו את המוטאנטים, יכלאו אותם וישמידו אותם. זה אנחנו נגדם, עד הסוף.

כל מה שחסר לו, אם כן, הם עוזי וצמוד קרקע בהתנחלות. הטראומה שלו כילד יהודי נרדף, מתבטאת בבגרותו בעמדה קיצונית ואלימה כלפי כל רודף פוטנציאלי, דמיוני או אמיתי. העולם כולו נגדנו, ורק בכוח הזרוע ותוקפנות נצליח לנצח אותו. והעניין הוא שזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש בני אדם שמעוניינים להשמיד מוטאנטים, יש מקום לדאגה ולפרנויה. וזה בעיני הקונפליקט שהסרט שם עליו את האצבע בצורה אלגנטית ומוצלחת. החשדנות, הפרנויה והאלימות של הקיצוניים משני הצדדים, שמאיימת לחסל כל סיכוי לפשרה וחיים משותפים. מדכא. אבל אחלה סרט.

אולי זה עניין של יותר זמן פנוי, אולי מין תקופה כזו. בכל מקרה, אני סוף סוף קורא כמו בנאדם. הרבה ו(יחסית) מהר. לא בולע ספרים תוך יומיים כמו נגה או כמו בתקופת בית הספר, אבל עדיין – מכובד. בכל מקרה: ביקורות מסודרות תמצאו במקום אחר. כאן זה הערות ותובנות:

אדום החזה:

• לנורבגים/שוודים יש אישוז רציניים עם ניאו-נאצים ואלימות נגד נשים. זה היסטרי – מדינה של 4 מיליון תושבים וקצת עודף, נורבגיה, וקר שם כמו בגהינום או בירושלים בינואר, אז מה פתאום סקינהדס וצלבי קרס? ומה הקטע עם להחטיף לבחורות?
• ספר מצוין. בתחרות המותחן הנורדי הוא לוקח את לרסון, למעט נושא הדמויות – ליסבת סלאנדר אין כאן. הבעיה המשמעותית ביותר היא שהדמות הראשית, הארי הולה, כבר כיכבה בספרים קודמים. מישהו החליט לתרגם את הספר השלישי בסדרה קודם. כך שהתחושה היא שאנחנו פוגשים כאן דמות שאנחנו אמורים להכיר כבר. רק שאנחנו לא. כל מיני אזכורים לפרשיות עבר לא ממש עוזרים, וההנחה של יו נסבו, הסופר, שנשלים קצת מידע על הארי ממפגשים קודמים, קצת מתחרבשת כאן.
• מנגד, הכתיבה משובחת, הסיפור קולח, ובניגוד ללרסון אין כאן הרצאות ארוכות – המסרים עוברים בתוך העלילה או מפי הדמויות, ולא בעוצמה של פטיש לראש.
• ותענוג לקרוא אותו, באמת. גם אם התרגום קצת מקרטע פה ושם.

טיגאנה:

• עוד דוגמה לספר ששכב על המדף שלי כמה שנים עד שקראתי אותו. נרכש במסגרת מסע בזבוז כספים באמזון באשמת נועה מנהיים, אז מבקרת הספרים של ויינט, שכתבה צמד רשימות – ספרי המד"ב הכי טובים, וספרי הפנטזיה הכי טובים. אחרי שנים של נטישת צמד הז'אנרים הזה, חזרתי אליהם בזכותה. דוגמה לכוחה החיובי של העיתונות?
• התחלתי לקרוא אותו בעבר, ונטשתי אחרי עמוד או שניים. לא תפס. לפני כמה שבועות עברתי בסלון, התחשק לי קצת אסקפיזם, והחלטתי לנסות שוב. התוצאה מעורבת: הרעיון מגניב – ספר פנטזיה מאוד פוליטי, על מעין מאבק מחתרתי לגירוש צמד רודנים שכבשו מדינה דמוית איטליה שמחולקת ל-9 מחוזות. אני לא אגלה יותר, אבל יש כאן אמירות מעניינות על זיכרון, דיכוי וכיבוש ודגש גדול על אינטריגות ואסטרטגיה.
• שקצת הולכות לאיבוד בהמון קיטש ורומנטיקה. הספר לחלוטין לא מאוזן – קטעי עלילה מרתקים, לצד עמודים ארוכים של סצינות רגשניות וסכריניות מעייפות. הסוף משובח ומפתיע, אבל הדרך אליו רצופה מהמורות מתקתקות.

ועכשיו על השידה ליד המיטה: בדם קר. התחלתי, נראה מבטיח.