חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

-את אומרת שאת תוצר שלנו? של ההורים שלך? אנחנו אחראים להכול?

-כן.

-אז ההורים שלנו אחראים לאיך שאנחנו יצאנו, ובעצם הם תוצר של ההורים שלהם, וכך הלאה לאורך הדורות?

כן.

כלומר אף אחד לא אחראי בעצם?

כן, כי אף אחד לא קם ושבר את המעגל.

ואת תעשי את זה?

ברור!

בשלב הזה פרצתי בצחוק פרוע, מה שלא הטריד את נגה כהוא זה. היא לגמרי בטוחה שהיכן שכולם טעו לאורך הדורות, היא תצליח. יש מצב שהיא צודקת.

כשהיתה קטנה הלכנו להצגה בנווה צדק. ביציאה מן האולם נפלנו למלתעותיו של מוכר צעצועים, מהגזלנים שמתמקמים בנקודות אסטרטגיות ומוכרים צעצועי פלסטיק זולים במחיר מופקע. נגה רצתה בלון. היה לי ברור שמדובר בעושק, משהו שההורים שלי לא היו מוכנים לקנות בחיים, ולכן רכשתי מהנוכל מייד את בלון ההליום הגדול והיקר ביותר. צעדנו מנווה צדק הביתה נצמדים לחוט שמחבר את הרכישה היקרה אל הקרקע.

זו היתה אחת מני החלטות הורות רבות שהוכתבו בעקבות מה שההורים שלי עשו או לא עשו, לטוב ולרע. הסעות בלתי נגמרות, התמודדות עם שאלות, שינה במיטת ההורים ועוד ועוד ועוד. מה זה משנה? בסוף הם הגיעו לגיל ההתבגרות וספגתי סרקזם קל וכבד, טענות כאלה ואחרות וגם "אתה חרא של אבא!" ישיר ואפקטיבי. מה לעשות.

הגישה שלי, בצעירותי, היתה מנוגדת לחלוטין לזו של נגה. אתה נולד עם תכונות ואופי, וההורים שלך רק מוסיפים קצת קישוטים וצבע בפינות. הורים גרועים יכולים לעשות נזק, הורים טובים בעיקר לא מפריעים ומקלקלים. המשפחה שלי נראתה לי הוכחה אמפירית: אחותי ואני גדלנו יחד מגיל שלוש, אבל אין ביננו קשר דם ועובדה, אנחנו שונים לחלוטין. 

מצד שני, אני מכיר משפחות שבהן אחים ביולוגים מכל הכיוונים שאין ביניהם טיפת דמיון, וככל שהשנים עוברות אני לא יכול להתכחש לנקודות דמיון לאבא החורג המצוין שהיה לי. גם כשהיה בחיים, וגם עכשיו כשהוא מרחף מעל לא מעט החלטות ובחירות. ויש גם את החוליה החסרה, האבא שלא הכרתי. גנים, חינוך וסביבה משמשים בערבובייה באלגוריתם מסתורי שאיבדתי תקווה להבין איך הוא עובד.

במה אני מאמין? בלא לעשות יותר מדי נזק, להציב כמה גבולות, להעדיף דיאלוג על מונולוג. מה אני יודע בוודאות? שיום אחד יהיו לי נכדים ואני איהנה מלהשתמש בהם בלי שמץ נקיפת מצפון כדי לרדת על נגה. יהיה כיף.

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.

המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור. 

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

כשעוזבים בית אחרי יותר מ-40 שנה מתגלים אוצרות בסדר גודל של אינדיאנה ג'ונס, זה ידוע. אמא שלי עזבה את בית ילדותי בשבוע שעבר, לא לפני שהעבירה אלי שקית גדושה בליווי אמירה מעורפלת על מכתבים מחברות של אבא שלי – האב הראשון, שמת במלחמה. 

המעטפות הראשונות שפתחתי הכילו  ברכות שנה טובה, וגלויות משמימות מקרובי משפחה אזוטרים. אבל אז, באחת, הקרדום המטאפורי שלי פגע בעורק שמן של זהב. מכתב מח', שבו במשך שלושה עמודים היא זורקת את אבא שלי, ברשעות פאסיב-אגרסיבית מרשימה. בינגו. 

המשכתי לקרוא. בשקית היו מכתבים משלוש נשים. ב', שנשמעה די בעניין אבל לא כתבה הרבה ולא עוררה סקרנות. וד' – על ד' כבר שמעתי לא מעט. היא היתה החברה של אבא שלי תקופה, פגשה את ההורים, ציפתה לחתונה, ואז אמא שלי צצה והנה, הלכה השכונה. הנראטיב המקובל הוא שד' ערכה מסיבה בדירה שלה, ומטבע הדברים הוזמנו אליה השותפות לדירה, ביניהן אמי, והחבר של ד', להלן אבא שלי, שנתן מבט בוחן בנוכחים, ובסוף הערב העביר לאמא שלי כרטיס אוטובוס ועליו מספר הטלפון שלו. פאסט פורוורד והנה אני מסתובב פה בעולם. 

ד' כתבה הרבה, באהבה עזה והשתדלות ופרטים. באחד המכתבים היא פותחת ומסבירה שכיוון שהיא לא בטוחה באיזו משתי כתובות דואר צבאי אבי נמצא, היא כותבת על גבי נייר קופי ותשגר שני מכתבים זהים אל קצוות תבל. היא מחמיאה, מקניטה מעט כשהיא מספרת על גברים אחרים בסביבה, וברור שכוונתה ליצור תחושת דחיפות בצד השני למסד את הקשר. קצת מתלוננת בעברית מליצית על היעדר תשומת לב ו"מילים טובות" ומסיימת את אחד המכתבים במשפט הבלתי נשכח "אל תהיה סבון, גם לך מותר להתברדק לפעמים".

ח', מנגד, כתבה בגישה שונה לגמרי. המכתבים שלה כולם עמוסים בטרוניות מתובלות בקצת ארס. כמו במכתבים אחרים גם כאן אפשר להבין את קשיי התקשורת של התקופה, בה טלפון קווי בבית הוא לא מחזה נפוץ, והדואר הוא אמצעי הקשר העיקרי. כך, למשל, היא מתלוננת שהגיעה לבקר את אבי אבל הוא לא היה, וכפי שאישר לה אביו, סבא שלי, הוא נסע לחיפה. "אין לי תלונות על כך שאתה יוצא ומבלה, אבל יכולת להודיע לי, אין לי כוונה לרוץ אחריך כשלשוני בחוץ", כותבת ח'. מכתב אחר, שנשלח כנראה לאחר מכתב הפרידה שהוזכר למעלה, כולל את האיחול "לך לעזאזל". דרמה וניצוצות, כמו שאני אוהב. 

אין לדעת מה היה קורה אלמלא אותה מסיבה גורלית, שבה אמא שלי – בלי להתאמץ, כמו שנגה שמחה לציין – שבתה את לבו של אבא מס' 1. קל להבין את ההעדפה הברורה שלי למכתבים של ח', שמוותרת על הרמוניה וחביבות לטובת חצים משוננים. או כמו שנגה אמרה, "גם אתה אוהב ביצ'יות". המכתבים האלה סיפקו לי את הדבר הכי קרוב למכונת זמן ולהצצה על האבא שלא הכרתי. במשך שנים שמעתי עליו סיפור פה ומעשייה שם, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מצליח לקבל תמונה של אדם אמיתי, דמות עגולה, מציאותית. אלה תמיד היו כותרות מכובדות או אנקדוטות שוליות, ככה זה עם אנשים מתים. החסרונות והפרטים היומיומיים הקטנים נעלמים, והם הופכים לפלקט ייצוגי. מכתבי האהובות האלה סיפקו לי הצצה בלי פילטרים של "אחרי מות קדושים" ואיזו התחלה של היכרות עם בן אדם של ממש.

 חבל שיכולתי רק לדמיין את הצד שלו בשיחה. אבל אני אסיר תודה על המטמון הזה, ששכב 40 שנה והעלה אבק, ממתין לאורזות ולמובילים שיחלצו אותו מתהום הנשייה, ועדיין מקווה לעוד רמזים ופיסות מידע שיעזרו לי למלא חלק מהחסר בפאזל שלא יושלם לעולם.

אזכרה מספר 3 היתה דומה באופן חשוד למספר 2, ועוררה חשש שלא הרבה ישתנה בעתיד. הזמן אולי מרפא ומשכיח, אבל פה ושם הוא מדלג ומסרב להתערב. השבוע שלפני האזכרה היה נורא. חשדתי שהגורם הוא התאריך המתקרב, אבל התקשיתי להאמין. עבדתי, יצאתי, החיים תקתקו כסדרם, אבל בפנים היתה תערובת של דכדוך וכעס, שהתפוגגה רק אחרי שסיימנו את הטקס בבית הקברות. 

זה דומה להתקף חרדה – זה שאני מבין ויודע מה עובר עלי, לא באמת משנה. אני בה בעת בעמדת הצופה מהצד, אבל גם לגמרי בזירה, חוטף. זו לא הפעם הראשונה, והבנתי שהתחושה הזו של רצועה מתהדקת על בית החזה היא ביטוי למשהו נפשי, ולאו דווקא התקף לב או איזו וריאציה של קורונה. וזה אולי עזר קצת בקצוות, בקטנה. רציונלית ידעתי שיהיה לזה סוף. אבל לא הרגשתי ככה. הכאב הוא אותו כאב. 

במהלך השבוע שלפני היה נדמה לי שאני מרמה את עצמי. לא הצלחתי לחבר בין האזכרה המתקרבת לדכדוך הקיומי שהייתי שרוי בו, וחפשתי סיבות אחרות. והרי תמיד יש. עניינים בעבודה, עניינים מחוץ לעבודה, עניינים עם איזה בית ספר פה ואיזה ילד שם. אם אחפש אמצא. אבל במצולות המודע שלי ניקרה ההכרה שנרקם משהו גדול מזה, נפח שאני לא מצליח לכנות בשם.

הטקס עצמו היה קצר. קצת דמעות, רגעים של עצב קשה מנשוא, ונגמר. ואחר כך היינו כולנו בבית ההורים, המון ילדים קטנים מתרוצצים בין הרגליים, והיה נעים וקרוב, והרגשתי תשוש ורגוע. הכתפיים השתחררו ממשא כבד שרבץ עליהן כל השבוע. אני מניח שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר.

ועוד משהו:

כמו תמיד באירועים האלה חשבתי איך ייראו הטקסים שיסובו סביבי, אחרי שאפרוש מכאן. כמובן שאני רוצה לשלוט באיך ומה יהיה, אני מניח שזו תגובה אוטומטית לרעיון הבלתי נתפס של מוות. השיר הראשון שקופץ לי לראש תמיד הוא Highway to Hell, אבל גם "זה מכבר" בביצוע של אושיק לוי לגמרי יכול לעבוד, ויהיה ידידותי יותר לחלק מהקהל. מה עוד? בלי תהילים ושאר ענייני דת – כל דת – ועם קצת דברים מוצלחים שיגידו עלי הצאצאים. וילדים, אם תסטו מההוראות הלא מסובכות האלה, אני ארדוף אתכם. תודה.

כמו בקלישאת תאגידים אמריקאית, הדברים החשובים באמת נאמרים בין השיחות, ליד ההתרחשויות המרכזיות. לא כשכולם סביב השולחן, לא בסיטואציות הביחד המתוכננות מראש. במקרה, בטעות, כשההגנות לא פעילות.

מפגש משפחתי הוא עניין טעון ודרמטי בסרטים לפנסיונרים בקולנוע "לב". במציאות אף אחד לא מתפרץ, מטיח או מאבד את זה סביב שולחן הארוחה. ולא שהיתה סיבה בסופשבוע בצפון, מזמן לא נפגשנו כל המשפחה, ואנחנו אוהבים זה את זה, ולא סוחבים טינות ישנות. אני מקווה. רק את הדברים הרגילים, בזהירות המתבקשת.

צדים את ארוחת הערב או מענישים ילד סורר?

המטענים והתנודות התת קרקעיות עדינים יותר. בילוי סופשבוע שלם מדגיש את הבסיס המשותף אבל גם את המרחק שכל אחד עשה ממנו לכיוון אחר. יש שפה משותפת מלמעלה וניואנסים מלמטה. חצאי מבטים ביקורתיים, תפיסות שונות על איך לחיות, איך לגדל ילדים, איך לריב איתם כשהם גדולים. וכל זה ארוז יפה ושביר, אסור לטלטל.

בחוץ גשום וקר, אמצע ישראל אבל מרגיש כמו אירופה, לא ברור אם פרובאנס או רומניה, אבל אירופה. זה מייצר פחות טיולים ופעילויות, ויותר ביחד בחדר מחומם. ופה ושם יש ניצוצות. שיחת אחד על אחד בחצר בחוץ, משחק עם ילדה קטנה שעוד לא קולטת בכלל את כל המשפחתולוגיה הזאת, חיבוק. הלכנו לירות בחץ וקשת, והמשחק והתחרות טובים לצמצום פערים וזמנים, סוג של מכונת זמן קטנה ותחרותיות ילדותית שמקרבת פתאום.

ויש את ההיעדר כמובן, שכמעט ולא מדברים עליו. שבועות לפני לא הבנתי למה אני לא מצליח לזכור את האירוע הזה שתוכנן ודובר כל כך הרבה. קונה כרטיסים להצגה לבת השבע ונאלץ לבטל, לא מודיע על שינוי מועד החוג, לא מעדכן את מי שצריך. כאילו המפגש הזה נמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, בזווית העין כמעט, אבל לא. ולבסוף נאלצתי להודות ביני לביני שכנראה זה בגלל מי שלא יהיה. אירוע משפחתי גדול וחגיגי כולל האח מניו יורק ובלי אבא שלי.

והיה נחמד ונעים, המון אוכל, המון שיחות ומעט דברים שנאמרו, ונגיעות זיכרון קטנות פה ושם. ובדרך חזרה לציוויליזציה בת ה-19 ארגנה פסקול מדויק, רובו שלה ופה ושם בקשות שלי, כולל השיר שלמטה שגרם לי לדמוע בלי שהיא תשים לב, כי היא לא בגיל שבו המילים שלו יגעו בה כמו שהן נוגעות בי. וחזרנו כל אחד לביתו ולחייו השונים מאוד, עם חוטים מקשרים דקים מן הדק אבל שלא ייפרמו לעולם.

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.

על המדרכה יושב חסר בית. אני חולף לידו בדרך לעבודה, איני מסיט את המבט, כמו השאר שצועדים לאנשהו. המדרכה עמוסה,  כולם נראים חדורי מטרה. רק הוא מחוץ למשחק. כולם בתנועה אל יעד עלום ורק הוא ירד מהמסלול.

חשבתי לא פעם איך ארגיש אם אעצור. לא לקחת חופשה, אלא להפסיק לתפקד. היו שתי נקודות שבהן הפיתוי והלגיטימציה קרצו לעברי. כשאבא שלי מת במפתיע או אחרי הפרידה הגדולה השנייה. אלה נראו כמו אירועים הולמים לחבל במכונה, לתקוע מקל בגלגלי השיניים. היא לא מפסיקה לנוע וזה מתיש: לעשות כביסה, להכין אוכל לילדים, לשטוף כלים, אמבטיה, סיפור, חשבונות, אימיילים, אנשי מקצוע. כל יום, כל שבוע, רשימת משימות רפטטיבית. ויותר מזה – אני צריך גם להיראות בהתאם לתפקיד. חי וחיוני, לא המום ודכאוני. זה חשוב מול העמיתים לעבודה, זה חשוב יותר מול הילדים. לתפקד.

כשאבא שלי מת הייתי לבד בבית. ואחרי שהודעתי שאני לא מגיע לעבודה, ופיניתי את לוח השנה מכל הפגישות והאירועים, נשכבתי מקופל על הרצפה ובכיתי קצת. אבל הזמן היה מוגבל. היה צריך להודיע לילדים, ואינספור סידורים, ואז נגמרו ימי השבעה והמכונה המשיכה כאילו כלום, ואני חזרתי למסלול. חיכיתי לפרק זמן שבו לגיטימי להתפרק, אבל אין כזה. הזמן המוקצב לאבל עבר, התוקף פג, החמצתי את ההזדמנות.

ואחרי הפרידה ההיא הייתי חייב למצוא דירה. התרוצצתי בין דירות פוטנציאליות יקרות בתל אביב, מגיע מוקדם לעבודה כדי לצאת מוקדם לחיפושים, ולעשות הכול כדי לחזור לשגרה. לא לרדת מהמסלול.

קראתי פעם סיפור קצר שבו הגיבור צופה מחלון הקפה השכונתי שלו בפתח תחנת רכבת תחתית. יום אחד עולה משם איש בחליפה, ומתיישב על המדרכה ונשאר שם. המספר עוקב אחריו יום יום. רואה איך החליפה הופכת מהוהה ומרוטה, איך הלחיים החלקות מתכסות זיפים ואז זקן, איך השיער צומח. זה היה מזמן, הרבה לפני המשברים הגדולים, אבל הסיפור נחרט בגלל השילוב בין אימה ומשיכה גדולה שחשתי. לעצור ולהפסיק לתפקד – זה הפחד הכי גדול, וזו גם התשוקה.

הדחף לנוע פנימי, הפחד להפסיק לתפקד ולא להיות מסוגל להתחיל שוב, הידיעה שהתנועה הבלתי פוסקת הזו משמעה בשבילי חיים. ועדיין אני מחכה לרגע הקסום שבו אצליח לעצור ולקרוס קצת.