ארכיון תגים | אבל

זה העולם החדש טמבל, תתרגל

כבר כמה שבועות אני מסתובב בבועה התל אביבית הנוחה שלי ומנסה להבין למה הכל קצת מעצבן. לכאורה הכל כמעט כשהיה, והקורונה נגמרה לא? מה לא? והברים והמסעדות פתוחים, והמסיכות מעוצבות, ויש לי עבודה והחיים ממשיכים. 

אבל ממשיכים אחרת. כמו נהר שהוסט ממסלולו וזורם באפיק חדש. הנוף אותו נוף, אבל הנתיב החדש קצת עקלקל, מטעה, לא נוח. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי, איש של הרגלים וטקסים. הולך לשוק בשישי, עובר מחסום ובדיקת חום, ומגלה שבאסטיונר שתמיד קניתי ממנו כבר לא מגיע. ממשיך לקפה הקבוע והתפריט שונה, ויש דברים שנעלמו ממנו כי קורונה, וקצת ריק. יוצא לברים עם תפריט וירטואלי שצריך לסרוק בטלפון, ועם רווחים בין כיסאות על הבר שמייצרים תחושה של ערב חלש ועצוב. 

אלה זוטות. זה הרי לא נורא, קיטורים של תל אביבי מפונק. גם העובדה שאני לא יכול ללוות את בת השמונה עד לכיסא שלה בכיתה לא טראגית, ולא יקרה כלום אם לא נלך לים כי צפוף נורא וזה מלחיץ, ועוד ועוד ועוד. אסופת שינויים קטנים ולא משמעותיים שמייצרים צרימה במוזיקה של הקיום שלי, ומתדלקים את הדברים הגדולים באמת – הדאגה לחברים שיצאו לחל"ת ואיבדו עבודה, ובצידה התהייה מתי ואיך כל זה יגיע אלי. מתי לא יהיה מדובר רק באי נוחות קלה בבר השכונתי, אלא בפגיעה של ממש בחשבון הבנק, בבריאות שלי, של קרובי משפחה ואהובים. 

כי ההשפעה של הקורונה עלי גדולה בהרבה מאי הנוחות שבוויתור על עוד טיסה לחו"ל. המציאות שלי, של כולם, טולטלה בלי שהיינו מוכנים, לבלי הכר ובלי דרך חזרה. התחושה שלי ברגעים הקשים דומה לזו שאחרי המוות הפתאומי של אבא שלי. יד נעלמה באה והחריבה ושינתה באופן בלתי הפיך את המציאות, ואני אמור פשוט להמשיך ולחיות ולהסתגל כאילו כלום, כשכל מה שאני רוצה זה להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר וליבב. זה מכעיס, זה מעורר תימהון, זה מפחיד. זו עוד שכבה של יציבות לכאורה שנמחקה מהמציאות, ואי הוודאות והאפשרות לאסון בכל רגע קרובות עכשיו הרבה יותר לפני השטח. 

המסקנה הכואבת היא שאני צריך להפסיק. להשתחרר מהציפייה שהנה תכף הכל חוזר להיות כפי שהיה. זו הנטייה האנושית הקטלנית להישאר בכיסא כשאזעקת האש צורחת ברקע, כי בטח לא קרה כלום. ובכן, קרה. אני צריך לעכל ולהתמודד ולהשתנות. ללכת עם מסיכה ולנשום, להתאים את הציפיות והתפיסות שלי למצב החדש, להפסיק להמתין לחזרה לשגרה שכבר לא תהיה. עולם חדש ואמיץ וכל זה, יאללה שיהיה. 

כשמצאתי כמעט במקרה מכתבי אהבה סוערים וגנוזים משנות השישים

כשעוזבים בית אחרי יותר מ-40 שנה מתגלים אוצרות בסדר גודל של אינדיאנה ג'ונס, זה ידוע. אמא שלי עזבה את בית ילדותי בשבוע שעבר, לא לפני שהעבירה אלי שקית גדושה בליווי אמירה מעורפלת על מכתבים מחברות של אבא שלי – האב הראשון, שמת במלחמה

המעטפות הראשונות שפתחתי הכילו  ברכות שנה טובה, וגלויות משמימות מקרובי משפחה אזוטרים. אבל אז, באחת, הקרדום המטאפורי שלי פגע בעורק שמן של זהב. מכתב מח', שבו במשך שלושה עמודים היא זורקת את אבא שלי, ברשעות פאסיב-אגרסיבית מרשימה. בינגו. 

המשכתי לקרוא. בשקית היו מכתבים משלוש נשים. ב', שנשמעה די בעניין אבל לא כתבה הרבה ולא עוררה סקרנות. וד' – על ד' כבר שמעתי לא מעט. היא היתה החברה של אבא שלי תקופה, פגשה את ההורים, ציפתה לחתונה, ואז אמא שלי צצה והנה, הלכה השכונה. הנראטיב המקובל הוא שד' ערכה מסיבה בדירה שלה, ומטבע הדברים הוזמנו אליה השותפות לדירה, ביניהן אמי, והחבר של ד', להלן אבא שלי, שנתן מבט בוחן בנוכחים, ובסוף הערב העביר לאמא שלי כרטיס אוטובוס ועליו מספר הטלפון שלו. פאסט פורוורד והנה אני מסתובב פה בעולם. 

ד' כתבה הרבה, באהבה עזה והשתדלות ופרטים. באחד המכתבים היא פותחת ומסבירה שכיוון שהיא לא בטוחה באיזו משתי כתובות דואר צבאי אבי נמצא, היא כותבת על גבי נייר קופי ותשגר שני מכתבים זהים אל קצוות תבל. היא מחמיאה, מקניטה מעט כשהיא מספרת על גברים אחרים בסביבה, וברור שכוונתה ליצור תחושת דחיפות בצד השני למסד את הקשר. קצת מתלוננת בעברית מליצית על היעדר תשומת לב ו"מילים טובות" ומסיימת את אחד המכתבים במשפט הבלתי נשכח "אל תהיה סבון, גם לך מותר להתברדק לפעמים".

ח', מנגד, כתבה בגישה שונה לגמרי. המכתבים שלה כולם עמוסים בטרוניות מתובלות בקצת ארס. כמו במכתבים אחרים גם כאן אפשר להבין את קשיי התקשורת של התקופה, בה טלפון קווי בבית הוא לא מחזה נפוץ, והדואר הוא אמצעי הקשר העיקרי. כך, למשל, היא מתלוננת שהגיעה לבקר את אבי אבל הוא לא היה, וכפי שאישר לה אביו, סבא שלי, הוא נסע לחיפה. "אין לי תלונות על כך שאתה יוצא ומבלה, אבל יכולת להודיע לי, אין לי כוונה לרוץ אחריך כשלשוני בחוץ", כותבת ח'. מכתב אחר, שנשלח כנראה לאחר מכתב הפרידה שהוזכר למעלה, כולל את האיחול "לך לעזאזל". דרמה וניצוצות, כמו שאני אוהב. 

אין לדעת מה היה קורה אלמלא אותה מסיבה גורלית, שבה אמא שלי – בלי להתאמץ, כמו שנגה שמחה לציין – שבתה את לבו של אבא מס' 1. קל להבין את ההעדפה הברורה שלי למכתבים של ח', שמוותרת על הרמוניה וחביבות לטובת חצים משוננים. או כמו שנגה אמרה, "גם אתה אוהב ביצ'יות". המכתבים האלה סיפקו לי את הדבר הכי קרוב למכונת זמן ולהצצה על האבא שלא הכרתי. במשך שנים שמעתי עליו סיפור פה ומעשייה שם, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מצליח לקבל תמונה של אדם אמיתי, דמות עגולה, מציאותית. אלה תמיד היו כותרות מכובדות או אנקדוטות שוליות, ככה זה עם אנשים מתים. החסרונות והפרטים היומיומיים הקטנים נעלמים, והם הופכים לפלקט ייצוגי. מכתבי האהובות האלה סיפקו לי הצצה בלי פילטרים של "אחרי מות קדושים" ואיזו התחלה של היכרות עם בן אדם של ממש.

 חבל שיכולתי רק לדמיין את הצד שלו בשיחה. אבל אני אסיר תודה על המטמון הזה, ששכב 40 שנה והעלה אבק, ממתין לאורזות ולמובילים שיחלצו אותו מתהום הנשייה, ועדיין מקווה לעוד רמזים ופיסות מידע שיעזרו לי למלא חלק מהחסר בפאזל שלא יושלם לעולם.

חזרה גנרלית

אזכרה מספר 3 היתה דומה באופן חשוד למספר 2, ועוררה חשש שלא הרבה ישתנה בעתיד. הזמן אולי מרפא ומשכיח, אבל פה ושם הוא מדלג ומסרב להתערב. השבוע שלפני האזכרה היה נורא. חשדתי שהגורם הוא התאריך המתקרב, אבל התקשיתי להאמין. עבדתי, יצאתי, החיים תקתקו כסדרם, אבל בפנים היתה תערובת של דכדוך וכעס, שהתפוגגה רק אחרי שסיימנו את הטקס בבית הקברות. 

זה דומה להתקף חרדה – זה שאני מבין ויודע מה עובר עלי, לא באמת משנה. אני בה בעת בעמדת הצופה מהצד, אבל גם לגמרי בזירה, חוטף. זו לא הפעם הראשונה, והבנתי שהתחושה הזו של רצועה מתהדקת על בית החזה היא ביטוי למשהו נפשי, ולאו דווקא התקף לב או איזו וריאציה של קורונה. וזה אולי עזר קצת בקצוות, בקטנה. רציונלית ידעתי שיהיה לזה סוף. אבל לא הרגשתי ככה. הכאב הוא אותו כאב. 

במהלך השבוע שלפני היה נדמה לי שאני מרמה את עצמי. לא הצלחתי לחבר בין האזכרה המתקרבת לדכדוך הקיומי שהייתי שרוי בו, וחפשתי סיבות אחרות. והרי תמיד יש. עניינים בעבודה, עניינים מחוץ לעבודה, עניינים עם איזה בית ספר פה ואיזה ילד שם. אם אחפש אמצא. אבל במצולות המודע שלי ניקרה ההכרה שנרקם משהו גדול מזה, נפח שאני לא מצליח לכנות בשם.

הטקס עצמו היה קצר. קצת דמעות, רגעים של עצב קשה מנשוא, ונגמר. ואחר כך היינו כולנו בבית ההורים, המון ילדים קטנים מתרוצצים בין הרגליים, והיה נעים וקרוב, והרגשתי תשוש ורגוע. הכתפיים השתחררו ממשא כבד שרבץ עליהן כל השבוע. אני מניח שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר.

ועוד משהו:

כמו תמיד באירועים האלה חשבתי איך ייראו הטקסים שיסובו סביבי, אחרי שאפרוש מכאן. כמובן שאני רוצה לשלוט באיך ומה יהיה, אני מניח שזו תגובה אוטומטית לרעיון הבלתי נתפס של מוות. השיר הראשון שקופץ לי לראש תמיד הוא Highway to Hell, אבל גם "זה מכבר" בביצוע של אושיק לוי לגמרי יכול לעבוד, ויהיה ידידותי יותר לחלק מהקהל. מה עוד? בלי תהילים ושאר ענייני דת – כל דת – ועם קצת דברים מוצלחים שיגידו עלי הצאצאים. וילדים, אם תסטו מההוראות הלא מסובכות האלה, אני ארדוף אתכם. תודה.

יאללה סגר בית קברות

שבועיים אחרי ליל הסדר נרשם זינוק במספר נדבקי הקורונה היומי, והנה מגיע הסגר הבא. מילא יום העצמאות, אבל הקרב הגדול מתחולל סביב יום הזיכרון. בפינה אחת הממשלה, שהודיעה שלא תאפשר להגיע לבתי הקברות. בפינה השנייה המשפחות השכולות, שטוענות שמדובר בגזירה שלא יעמדו בה.

בעצם לא ה-משפחות השכולות. גם אני משפחה שכולה, ואין לי שום כוונה לפרוץ מחסומי משטרה בדרך להר הרצל. אני מבין את הצורך להגיע לקבר, לטקס. פעם זה נראה לי כמעט מיותר, הרי מה שחשוב הוא הזיכרון והרגשות. אבל הבנתי שלעצמים מוחשיים ולמקומות יש כוח כמעט מאגי, טריגרים שמפעילים וממקדים את השכול והאובדן. ועדיין, זה רק כמעט, אין כאן אלמנט על טבעי של ממש. המצבה היא כלי עזר בתהליך האבל, לא הדבר עצמו. 

אני מניח שאם היו נופלים טילים ללא אבחנה בכל המדינה היו עדיין אבלים שהיו מתעקשים להגיע לבתי העלמין. זה עניינם, ואני יכול להבין את הצורך הנפשי האישי אל מול הסכנה, אפילו להעריך אותו. אלא שהמציאות הנוכחית ההזויה שונה לגמרי. אנשים שיתעקשו להגיע לקבר כלשהו מסכנים לא רק את עצמם, אלא גם אחרים. הם עשויים להיות אחראים מיד שנייה או שלישית למחלה קשה ומוות של אדם שהם לא מכירים. וכאן בדיוק אני מוריד את ה' הידיעה מהמשפחות השכולות ומפסיק להבין ולקבל. כן, גם אם פתחו את איקאה ומקוואות, אלה צעדים פופוליסטיים ומטופשים, אבל זה לא משנה את העובדה שהמגיפה לגמרי כאן.

יום הזיכרון מוקדש לחללים שמתו כדי להגן על אלו שנותרו בחיים, זה האתוס. לא משנה שבין חללי צה"ל יש גם נפגעי תאונות דרכים, או אנשים שעלו על מוקש כשחיפשו פינה שקטה להשתין. יש חשיבות לסמל, מטרה המוצהרת של צבא הגנה, של מלחמה כדי לשמר חיים. ההתעקשות להגיע לבתי קברות באמצע מגיפת הקורונה היא ההפך הגמור, וחלק ממגמה מסוכנת של פולחן מוות מול קידוש החיים. של העדפת קרקע ואלוהים ערטילאי על בני אדם.

אבא שלי לא נלחם ונהרג כדי לשחרר קברי אבות מפוקפקים, או למען ריטואלים דתיים כאלה ואחרים. הערכים שהיו חשובים לו, עד כמה שאני יודע, היו חילוניים והומאנים. הוא רצה שההורים שלו ניצולי השואה, שאמא שלי ואני, נוכל להמשיך לחיות במדינה, שמצידה תמשיך להתקיים. המטרה של יום הזיכרון מבחינתי היא לזכור, להבין שוב את המחיר שגובה המלחמה. אבני מצבה, נאומים וטקסים הם כלי עזר לכל זה. אבל לא האפשרות היחידה. אפשר לוותר על הגעה לבתי קברות ולמצוא דרכים אחרות להתאבל, כאלה שלא פוגעות בקהילה שאנחנו חיים בתוכה. אפשר לעזור ולהגן על אנשים אחרים שעדיין מסתובבים על הצד הנכון של האדמה. המתים לא יילכו לשום מקום, וימי זיכרון יהיו מעתה ועד בכלל. החיים מנגד זמניים לגמרי. עדיף לדאוג קודם כל להם. 

לא הגיוני וכואב בלב

"מה שאתה מציע הוא כל כך הגיוני שהוא בלתי ישים," אמר לי המנכ"ל, במה שנשמע לי אז כמו משפט מתוחכם וחסר משמעות. דרך מגניבה לומר לי "לא". לקח זמן עד שהבנתי כמה הוא צודק.

וכך, אחרי החתימה ביום חמישי, נגה לא הבינה למה אני מדוכדך. בבוקר הייתי במעמד החתימה על מכירת הבית שבו גדלתי, אבל יש עוד חצי שנה עד למעבר עצמו, למה להתעצב עכשיו? למה להתעצב בכלל? הבית השתנה מאז שעזבתי אותו לפני יותר מעשרים שנה, החדר שלי נחמס באכזריות הרבה קודם לטובת אחי הקטן (לא נשכח ולא נסלח), הרהיטים התחלפו, רוב עוגני הזיכרון שלי חלפו ואינם. 

ואכן, עד יום לפני לא חשבתי על זה יותר מדי, ורק בערב התחילה עצבנות לא ברורה, ובבוקר כבר הייתי באי שקט וחוסר איזון ושייגמר כבר, וכולם ובעיקר עורכי הדין עלו לי על העצבים. ויותר מכולם אני עצמי, כי שוב ושוב אני נחבט אל הסלע הזה, חוסר התוחלת שבהיצמדות להיגיון, למה שמתבקש מן הנסיבות, כאילו שיש שיטה בכל התוהו הזה. 

זו בסך הכול חתימה. יש עוד זמן עד לרגע שבו יפונו חפצים ורהיטים מהמקום שלנצח ייתפס אצלי כהבית בה' הידיעה, חללית האם שבה היו אמורים לשבת לנצח צמד הורים למקרה שאצטרך לנטוש לפתע את הכוכב העוין שעליו אני מסתובב. יש זמן עד שהבית רחב הידיים ברעננה יצטרף לעוד אנשים ומקומות שאינם, וההיעדר שלהם גורם ללב שלי להתכווץ בלי אזהרה מדי פעם. ועד אז מי יודע מה יקרה, וירוס הקורונה יעשה עלייה ויחסל את כולנו, מלחמה מול איראן, צונאמי שישטוף ויבלע את תל אביב. למה לבזבז עצבים ומשאבי דכדוך עכשיו. 

וכך חיים להם הגוף והנפש בשתי דירות צמודות עם כניסות נפרדות. לפעמים מהנהנים לשלום בחדר המדרגות, לפעמים מעשנים ביחד במרפסת, ולפעמים יש איזה התקף חרדה בלי שום הכנה מראש או סיבה הגיונית, עצבים, דכדוך, תגובות שמתבטאות בגוף בלי שאני מבין בכלל מאיפה נחת עלי כל הטוב הזה. תתקשרו אחד עם השנייה לעזאזל.

אבל זה לא עובד ככה. ובחמישי לא התאבלתי, ולא חשבתי בהיגיון על שום דבר, רק הייתי עייף ועצוב. וידעתי שזה יעבור, ויחזור שוב כשיתקרב רגע האמת, אבל נתתי לעצמי לשקוע לתוך זה קצת. אין טעם להילחם. זה אולי הגיוני, אבל בלתי ישים.

שיחות על מוות וסקס

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.

צונאמי בבית והרוח של אבא שלי

זה תמיד ההיבריס, הריחוף על אדי הניצחון הקודם, שיוביל לתבוסה ולמפלה. הייתי צריך לדעת את זה כששלחתי יד לחזק את הצינור, שיכור כוח ממעללי הבוקר. אבל לפני שנגיע לתיאור המשפיל של מה שהתרחש שנייה אחרי, אחזור להתחלה. 

במשך כל תהליך מעבר וסידור הדירה חשבתי על אבא שלי. זיכרונות אמורים להיות מסודרים לפי תבניות ומספרים – שבעה, שלושים, יום שנה, יום הולדת. בפועל הם מזנקים עליך בלי שיטה וסדר, ולא תמיד עומדים בקוד הלבוש של האבל. 

אבא שלי היה הנדימן קלאסי, מקדחה ביד אחת, מברגה בשנייה, ודיבלים בין השיניים. הוא היה תיקונצ'יק מעולה בעל יכולת אלתור מרהיבה וגרוע בהסברים והדרכה. ברירת המחדל שלו היתה לעשות הכול בעצמו, ברירת המחדל שלי היתה לא לעשות שום דבר בעצמי. וכך אני לא למדתי כמעט כלום, הוא סידר ושיפצר, ואז נטש את העולם בפתאומיות ועכשיו לך תרכיב מדפים.

וכך, לאורך כל השבועות שכללו קידוח, הברגה, הרכבה וכל הג'אז הזה חשבתי עליו. היו רגעים של געגוע מועך לב, אבל רוב הזמן התמקדתי בלדמיין אותו מנענע ראשו בייאוש ושעשוע או משתמש באחד העלבונות המעטים שלו. מביט בי מפרק ומרכיב מחדש את רהיט איקאה ומפטיר "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

המאבק ההירואי בדומסטיות הניב ניצחונות ותבוסות. ברגי מתכת חלודים שרק חבר עם סט כלים מדויק הצליח לפרק, שידה שהרכבתי לבד והיא כמעט לגמרי ישרה. אבל שום ניצחון לא השתווה להתקנת גוף תאורה, כבלי חשמל והכול, בעצמי. כי אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, חשמל זרם בכפות ידיו, והוא שלט ללא עוררין בכל מה שקשור בשקע ותקע. אבל אני החלטתי שאני מחליף את התאורה המכוערת במסדרון הדירה החדשה, ושכמה מסובך זה יכול להיות. בודקים איך מורכב, מפרקים, מרכיבים בדיוק אותו דבר. זה לקח קצת זמן, מספריים שימשו כמברג, זה לא עבד בהתחלה, אבל כשהכול נגמר לחצתי על המתג ויהי אור. ולא התחשמלתי אפילו פעם אחת. היה לי ברור שאבא היה עושה את זה טוב ומהר יותר, אבל יכולתי לדמיין אותו מניד ראש קלות בהערכה. 

וכך, כשהמנקה סימסה שהיא זיהתה נזילה בשירותים, ניגשתי בצעד בוטח אל הצינור, בלי לסגור את הברז קודם, והושטתי יד כדי לחזק אותו בגבריות בוטחת ולפתור את הבעיה כמו האלפא שאני. 

שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי אוחז צינור פועם שמשפריץ מים כמו גייזר מטורף לכל עבר. אחוז פניקה פתחתי את החלון וכיוונתי את הזרם החוצה. אני רק יכול לנחש איך זה נראה לעוברי אורח תמימים. שלחתי יד לסגור את הברז, רק כדי לגלות שהוא תקוע וחלוד. משכתי את הצינור פנימה, מים ניתזים לכל עבר, וניסיתי בבהלה להבריג אותו חזרה. הוא לא גילה נכונות, והאפקט היה של מזרקה דקורטיבית שמשפריצה לכל עבר בלי סדר והיגיון.

השארתי את הצינור חצי מוברג ורצתי לחפש פלאייר. ביד אחת אחזתי בצינור, מנסה לצמצם את אשדי המים, ובשנייה סובבתי את הברז עד שימית אלפיים הפכה לכנרת בסוף קיץ שחון. לא נותר אלא להתחיל ולהספיג את המים ולמצוא מקצוען שיתקן. עמדתי רטוב עד לשד עצמותי בתוך שלולית גדולה ושמעתי את אבא שלי מתפוצץ מצחוק.

אזכרה או רגשות על שאפל

שכול ויגון זה לא כיף, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני שונא את ימי הזיכרון ועוזריהם היא אובדן השליטה ברגשות שלי. אלה ימים שבהם נראה כאילו ישות ערטילאית לחצה על כפתור השאפל במוח ובבטן שלי, מכניסה אותם לסחרור נטול סדר, המשכיות והיגיון. בשלב מסוים אני נכנע ופשוט מחכה שזה ייגמר.

ביום שישי ביקרנו את הקבר של אבא שלי, אזכרה שנייה, בסך הכל עברו שנתיים. במשך שבוע לא הצלחתי לחשוב על זה, בכל פעם שניסיתי המוח שלי דילג למשהו אחר, כאילו נתקל בחור שחור, או קוטב מגנטי שאי אפשר להתקרב אליו. וכשהגיע היום התעלמתי מניסיון של שנים וחשבתי שאני יודע איך הדברים יתגלגלו. נגיע, יהיה קשה נורא, ואחרי שנתפרק לגמרי נחזור לבית של אמא שלי ללקק את הפצעים.

זה לא עובד ככה. הניסיון לשמור על שליטה נדון לכישלון. מתחילת היום מצב הרוח היה אקלקטי. בעיות במכונית עיכבו את היציאה לדרך וגרמו לי לשנוא את הגזע האנושי באשר הוא לכמה דקות, כשמד מצב הרוח יורד בחדות. אבל אחר כך היה נעים להיות סגור עם נגה ותומר בחלל קטן שממנו הם לא יכולים לברוח ועוד עם מוזיקה משובחת ברקע, והמד דילג לו למעלה לספירות של כמעט עליצות. ואז בית הקברות, שמטיל אימה ועצב, אבל מנגד מפגש עם קרובי משפחה כולל אחי הקטן והחמוד שבא מניו יורק, איפה זה ממקם את מד המצב הנפשי?

הטקס היה קצר וקשה, אבל פחות מכפי שחשבתי שיהיה. חיכיתי לקריסה שלא באה. לחלוחית בעין פה, גרון נשנק קלות שם, אבל לגמרי החזקתי מעמד. באמצע הרמתי את הראש וראיתי את נגה ותומר חבוקים וזה עשה לי נעים בלב. משם המשכנו לבית של אמא שלי, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים, ילדים ואוכל. שילוב שיצר המולה שמחה אבל לא איפשר לדבר באמת. קצת חסר לי הקתרזיס שאחרי, אבל לפחות עבר ונגמר, לא?

נסענו חזרה לתל אביב. הורדתי את נגה ותומר אצל אמא שלהם, ושמתי בלי לחשוב את האלבום של הפו פייטרס שיצא קצת אחרי שאבא שלי נפטר. בדרך לשבעה היינו שומעים במכונית את הסינגל הראשון ממנו אבל בשישי האחרון רק חשבתי שמתחשק לי לשמוע אותו, בלי לעשות את הקישור. לחצתי על פליי, העברתי את המכונית לדרייב, והתחלתי לבכות בלי להבין מאיפה זה הגיע פתאום. שאריות של עצב ורגש שנשפכו פתאום החוצה. אני שונא ימי זיכרון.   

האיש שלא היה שם

כמו בקלישאת תאגידים אמריקאית, הדברים החשובים באמת נאמרים בין השיחות, ליד ההתרחשויות המרכזיות. לא כשכולם סביב השולחן, לא בסיטואציות הביחד המתוכננות מראש. במקרה, בטעות, כשההגנות לא פעילות.

מפגש משפחתי הוא עניין טעון ודרמטי בסרטים לפנסיונרים בקולנוע "לב". במציאות אף אחד לא מתפרץ, מטיח או מאבד את זה סביב שולחן הארוחה. ולא שהיתה סיבה בסופשבוע בצפון, מזמן לא נפגשנו כל המשפחה, ואנחנו אוהבים זה את זה, ולא סוחבים טינות ישנות. אני מקווה. רק את הדברים הרגילים, בזהירות המתבקשת.

צדים את ארוחת הערב או מענישים ילד סורר?

המטענים והתנודות התת קרקעיות עדינים יותר. בילוי סופשבוע שלם מדגיש את הבסיס המשותף אבל גם את המרחק שכל אחד עשה ממנו לכיוון אחר. יש שפה משותפת מלמעלה וניואנסים מלמטה. חצאי מבטים ביקורתיים, תפיסות שונות על איך לחיות, איך לגדל ילדים, איך לריב איתם כשהם גדולים. וכל זה ארוז יפה ושביר, אסור לטלטל.

בחוץ גשום וקר, אמצע ישראל אבל מרגיש כמו אירופה, לא ברור אם פרובאנס או רומניה, אבל אירופה. זה מייצר פחות טיולים ופעילויות, ויותר ביחד בחדר מחומם. ופה ושם יש ניצוצות. שיחת אחד על אחד בחצר בחוץ, משחק עם ילדה קטנה שעוד לא קולטת בכלל את כל המשפחתולוגיה הזאת, חיבוק. הלכנו לירות בחץ וקשת, והמשחק והתחרות טובים לצמצום פערים וזמנים, סוג של מכונת זמן קטנה ותחרותיות ילדותית שמקרבת פתאום.

ויש את ההיעדר כמובן, שכמעט ולא מדברים עליו. שבועות לפני לא הבנתי למה אני לא מצליח לזכור את האירוע הזה שתוכנן ודובר כל כך הרבה. קונה כרטיסים להצגה לבת השבע ונאלץ לבטל, לא מודיע על שינוי מועד החוג, לא מעדכן את מי שצריך. כאילו המפגש הזה נמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, בזווית העין כמעט, אבל לא. ולבסוף נאלצתי להודות ביני לביני שכנראה זה בגלל מי שלא יהיה. אירוע משפחתי גדול וחגיגי כולל האח מניו יורק ובלי אבא שלי.

והיה נחמד ונעים, המון אוכל, המון שיחות ומעט דברים שנאמרו, ונגיעות זיכרון קטנות פה ושם. ובדרך חזרה לציוויליזציה בת ה-19 ארגנה פסקול מדויק, רובו שלה ופה ושם בקשות שלי, כולל השיר שלמטה שגרם לי לדמוע בלי שהיא תשים לב, כי היא לא בגיל שבו המילים שלו יגעו בה כמו שהן נוגעות בי. וחזרנו כל אחד לביתו ולחייו השונים מאוד, עם חוטים מקשרים דקים מן הדק אבל שלא ייפרמו לעולם.

פלייליסט מצבות

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

%d בלוגרים אהבו את זה: