Tag Archive | אבל

המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

וככה מתחברים לי יום השואה ויום הזיכרון

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

יום הולדת ראשון אחרי

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.

 

לפני 30 שנה או חמש דקות

זה קרה לפני 30 שנה, ונראה כאילו חלפו חמש דקות. את המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש אומרת דמות בסדרה שמתרחשת באייטיז, עשור שכמעט כולו קרה לי לפני חמש דקות. קוראים לה Red Oaks והיא מוצלחת ומתוקה דווקא בגלל שהיא לא משחקת על קלף הנוסטלגיה הזול והקל, אלא על דמויות מוצלחות ולב פועם.

אני שונא נוסטלגיה כמו שתיין ששונא אלכוהול. אני לא אוהב את הקלות שבה נוסטלגיה משפיעה עלי, את הכפתור שנלחץ ומציף רגשות וגעגוע, לפעמים לדברים שלא היו באמת. ובכל פעם מחדש אני מגלה שהזיכרון לא ליניארי. יש דברים שקרו בחודשים האחרונים והם מטושטשים לגמרי, ויש נקודות שזכורות לי בפרטי פרטים ובתמונה חדה. אני לא מדבר על אירועים טראומתיים כמו מוות או פרידה. אני מדבר על נקודות חיים.

את חלק מנקודות הזיכרון האלו קל להסביר. ריצה הביתה בגשם עם החברה מהתיכון, ונשיקה חמה כששנינו ספוגי מים ורועדים מקור. נקודת שפל קשה במיוחד בטירונות, יום השחרור מהצבא, היום הראשון של נגה בכיתה א', המפגש הראשון עם אמא שלה בטיול בתאילנד, קורס צניחה, הריצה עם תומר למיון אחרי שפתח גבה בגן. זה לא מסודר כרונולוגית. הם צצים משום מקום, בדילוגים קדימה ואחורה בזמן. ויש גם זיכרונות שאין לי מושג מה הכניס אותם לקטגוריית החמש דקות. בוקר נעים במיוחד שצעדתי בו לעבודה עם אוזניות במצב רוח מרומם. שבת על הספה עם קפה וספר ותחושה שהחיים שלי בסדר. שיחה בדרך הביתה עם הקטנה. רגעים שבהם דברים התחברו יחד באיזו אלכימיה מדויקת.

אני מנסה להשתמש בטכנולוגיה כדי להערים על הזיכרון, לטלטל את ההירארכיה, לשלוט במה נדון לערפל ומה לסטטוס הנחשק של זיכרון חמש דקות. יש לי אפליקציה ששולפת פוסטים ותמונות מהבלוג, טוויטר, פייסבוק ועוד כדי להראות לי מה חשבתי לפני שנה, וארבע, ותשע. בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מעצמי שנשלח ב-2014. יש שירותים כאלה, של שליחת אימייל לעתיד. עצמי של פעם עדכן את עצמי של ההווה בשלל פרטים – מצב רוח, מישהי שיצאתי איתה אז, ענייני ילדים – ויצא די טרחן. גם גוגל מראה לי מדי פעם את היום בתמונות לפני כך וכך שנים. רוב המאמצים הטכנולוגיים האלה כושלים. פה ושם יש הבלחה מעניינת. לא יותר.

לו יכולתי להתחבר למשקפי מציאות מדומה חדשים ונוצצים ולצפות בזיכרונות לפי בחירה סביר שהייתי מסיים את חיי כעבור מספר ימים, גווע בצמא וברעב. זיכרונות ונוסטלגיה יכולים להיות הסם הקשה האולטימטיבי של העתיד. הניסיון לשלוט בהם נדון לכישלון. אני מנסה להתעלם מהם. אבל מדי פעם צץ ועולה זיכרון – טוב או רע – של משהו שאני יכול להישבע שקרה ממש עכשיו. לפני חמש דקות.

מי שרוקד, מי שלא נמצא

בחגיגות יום ההולדת ה-70 של אמא שלי עמדנו כולנו עם אוזניות בחדר חשוך והבטנו במסך. ההוראות היו פשוטות – כל אחד היה צריך להכין פלייליסט באורך של כ-40 דקות, לחבוש את האוזניות, ללחוץ פליי, ולבצע את ההוראות שבמצגת. אסור לדבר, אסור להוריד אוזניות. סדנת ויפאסנה פוגשת מסיבת אוזניות פוגשת קצין חינוך קיבוצניק.

חגיגות יום ההולדת נקבעו מזמן, הרבה לפני שהמציאות טרפה את הקלפים. מכיוון שטכניקת האבל במשפחה שלי לא כללה מעולם התקפלות והתפרקות, ערכנו את האירוע כמתוכנן. סוף שבוע בשפיה, ערש ילדותה של אמי. בערב שלפני חשבתי – חשבנו כולנו – על מי שיהיה באירוע ועל מי שלא.

ככה רק עם אוזניות

הגענו למקום מצוידים באוכל ובגדי ים ופצחנו בחגיגות. במפתיע הייתי רגוע ונטול מחשבות מטרידות. המתח שלפני התפוגג, החששות נדחקו הצידה. היה נעים ביחד. אבא שלי אף פעם לא היה הטיפוס של מסמר המסיבה. הוא היה מרחף בצדדים, מסדר, מתקן, מביא. לרגע אפשר היה לחשוב שמכיוון שלא היה חלק דומיננטי בשיחה, הנה היא ממשיכה בלעדיו בלי הפרעה.

שיא האירוע היה הפעלת האוזניות המסתורית. אם גיסי לא היה קיבוצניק אידאליסט הוא היה יכול לעשות מזה כסף. "שבו במעגל" – יושבים. "קומו לרקוד" קמתי והתחלתי להתנועע. "מיצאו מישהו שרוקד בקצב שלכם. גשו אליו וריקדו איתו," שלח אותי לפזז עם אחיינית בת 7. "מיצאו שיר ברשימה שמזכיר לכם מישהו בחדר. גשו אליו וחבקו אותו" – קל, הפלייליסט שבחרתי הורכב משירים של "גרין דיי" וה"פו פייטרס" שראיתי בהופעה עם הילדים. וכך מצאתי את עצמי מתחבק עם תומר, שבימים כתיקונם אוסר על קרבה פיזית בפומבי. אושר.

המוזיקה עשתה לי נעים בגוף. היעדר התקשורת המילולית הפך את הכול לפשוט יותר מחד, והכללים הכתיבו תשומת לב וסיוע לשאר הנוכחים מאידך. היה משהו משחרר בלרקוד ולבצע הוראות ולתקשר בניד ראש או יד על הכתף. הרגשתי קליל ושמח וחופשי.

ואז הגיע השיר ששמעתי בכל פעם בדרך לשבעה ובחזרה ממנה. כי הוא בדיוק יצא, כי השורה "Wake up, run for your life with me" התאימה בול למה שהרגשתי. ופתאום זה נחת עלי. הנוכח-נפקד של האירוע, האיש שפתאום אי ההימצאות שלו בחדר תפסה את כל המקום. וניסיתי להחליט אם הוא היה רוקד איתנו ומשתטה, מסובב נכדה באוויר, משתולל עם נכד. או שאולי היה עומד בצד ומצלם. והוא לא היה שם. ואני המשכתי לרקוד אבל עם כתפיים כבדות.

ולמחרת היו העוגה והנרות והקראת הברכות. והיה שמח וביחד ונעים, והייתי מאושר לראות את אמא שלי זורחת. ורק בשוליים של החדר, כמעט בהיחבא, היו גם דמעות.

איך הצטרפתי למועדון הסגור ולמה זה לא נראה לי

"כשתגדל תבין". אני מצליח להימנע מהקלישאה הזו רוב הזמן ועדיין מעצבן את הילדים שלי בווריאציות שונות עליה. הם חושבים שהם יודעים הכול, ומה לעשות שהם צודקים, אבל לגמרי טועים.

בשבועיים וקצת האחרונים אני לומד להכיר מקרוב את המשמעות של ניסיון כואב. האנשים שמבינים את הניואנסים של מה שאני עובר הם אלה שחוו אבדן דומה. כשאני רוצה לומר לילדים שלי "תגדל תבין" אני מתכוון בדיוק לזה. הידע שנצבר מספרים, סרטים ויוטיוב לא משתווה לחוויה, לניסיון הרגשי.

למדתי את זה עם השנים. הפער בין מה שקראתי על אהבה לבין שברון לב אמיתי. סרטי מלחמה – הצפייה ב"מטאל ג'אקט" לפני ואחרי השירות הצבאי. אבל השיעור שאני עובר בשבועות האחרונים חזק ומטלטל מכל אלה. עוצמת הרגשות שמציפים אותי בעקבות ההיעלמות הפתאומית של מי שהיה נדבך בסיסי של חיי לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם.

צעדתי השבוע למשרד בתום השבעה. התקשיתי להבין איך אנשים מצליחים להתעלם מרעידת האדמה, ממשיכים בשלהם כאילו לא נפל דבר. הסבירו לי שכולם מסתובבים על קרקע לא יציבה. כל אחד והשריטות והמטען שלו. וכמו שאני נראה בסדר גמור, כולם נראים ככה. מסתירים את הפצעים והצלקות ומתפקדים יפה יפה.

ועדיין הרגשתי חבר במועדון המסוים שלי. אם אתם נפגעי חרדה, הלומי קרב, קרבנות תקיפה, חולים כרוניים, ניצולי שואה – אתם בחדר הלא נכון. נזכרתי בספרי "הארי פוטר". עוד יתום שמחפש משמעות. מופיע בהם יצור בשם פגעסוס, מעין סוס רפאים מכונף, שרק מי שהזדמן לו לצפות במישהו מת מסוגל לראות. הפגעסוסים גוררים את המרכבות שמובילות את התלמידים לבית הספר לקוסמים הוגוורטס. עד שלב מסוים נדמה להארי שהמרכבות נוסעות בכוחות עצמן. הגיוני למדי בעולם מכושף. ואז, לפתע, הוא רואה את הפגעסוסים. ומבין מה באמת מניע את המרכבות.

ועכשיו אני מסוגל לראות את סוסי הרפאים, ולדון בהם רק עם חברי המועדון הסגור שלי. זוהי, כמובן, מסקנה ממלכדת שפוסלת מראש כל מי שלא עבר מה שאני עברתי ופוסלת אותי לגבי כל חוויה אחרת. בהשאלה משיחה עם חבר עורך דין: האם גבר לא יכול להיות תובע במשפט אונס של אישה? האם מי שאינו הורה לא יכול להביע דעה על הזנחת ילדים? ועוד לא דיברנו על מבקרי אמנות.

כשאני מסתכל מסביב אני מוצא חברים שמחזיקים לי את היד ועוזרים לי לעבור את הזמן הזה. לא כולם איבדו אב או בן משפחה או אהוב. גם אם הם לא רואים את סוסי הרפאים הם מבינים ומקבלים את העובדה שאני רואה אותם. הם מצליחים לגשר על הפער בין הניסיון שלהם לשלי באמצעות השלכה מהתנסויות דומות והרבה אהבה.

אני לא בטוח אם יש בי די אמפתיה כדי למצוא את הניסיון המתאים, את הרגש שחוויתי, ולהשתמש בו כדי לגשר ולעזור, כדי לראות את הכאב הלא מוכר של הזולת. אבל אני מנסה.

ולגבי "כשתגדל תבין"? גדלתי, הבנתי, וזה לא נראה לי.      

 

סיפור על שעון וחסדים קטנים של שבעה

ביום השני של מלחמת יום הכיפורים ניסה רופא צבאי להציל את חיי אבי הפצוע. הוא הסיר ממנו את שעון היד, אולי כדי לבדוק את הדופק הנחלש, אולי כדי לוודא שיגיע לאלמנה לעתיד. השעון נפל עם הרופא בשבי המצרי. הרופא חזר. השעון לא. ייתכן שהוא עדיין מתקתק על יד נעלמה מעבר לגבול. שלל מלחמה שעבר בירושה.

אחרי שבשבוע שעבר התמוטט ומת האיש השני שקראתי לו אבא התברר שסיפור השעון חוזר על עצמו. הפרמדיקים שהגיעו לבית המלון בלטביה לא יכלו לעשות דבר. אחד מהם לקח את שעון היד של אבא, והבטיח לאמא שלי שאלו הנהלים והשעון יוחזר. אחרי ארבעה ימים הגיע הארון. בבית הקברות מסרו לנו את שקית החפצים שהגיעה איתו. השעון לא היה בה.

תמיד רציתי את השעון ההוא, שהלך עם אבא שלי למלחמה ולא שב. המזכרות הספורות שנותרו מאבי הראשון היו פטיפון ותקליטים, ספרים ושולחן כתיבה. פריטים דוממים שגילו לי מעט מטעמו התרבותי, ולא מעבר. יש חשיבות לחפצים, למזכרות. אבל כמו בענייני כישוף וקדושה, לא כל חפץ עונה לדרישות. חפצים בעלי כוח ממשי יש מעט.

השעון היה פריט שנלבש, שהיה צמוד לאבא שלי לגוף, לדופק שנדם. חפץ מלא עד להתפקע במשמעויות סימבוליות אודות זמן. זמן שעצר כשאבא שלי נהרג, ואז התחיל לנוע שוב, אבל אחרת. החיים שלי ושל אמא שלי זרמו לכיוון אחר, חדש. השעון, מתקתק כמו לב פועם, היה יכול אולי לספק לי שמץ ממי וממה שהיה אבא שלי, רמז בחיפושים ובחקירות: במה אני דומה לו? מה יש בי ממנו? מה אין? המניירות הפיזיות שעברו בתורשה, שרק אמא שלי מבחינה בהן. החיים שהיו יכולים להיות לי אילו. השעון היה יכול להיות חפץ מעבר, מן הזמן הישן אל הזמנים החדשים.

אמא שלי ואבי הראשון היו ארבע שנים יחד. כילד זה נראה לי נצח. כיום? הרף עין. עם האב השני היא הייתה 42 שנים מאושרות. אני חושב שגם אחיי ואחותי וגם אני יודעים היטב מה קיבלנו ומה למדנו מהאיש הטוב והנדיב שמצא אותה והיא אותו. ועדיין, רצינו את השעון. בעיקר בשביל אמא שלי, שהושלכה ללא התראה בחזרה לטראומה ההיא, לאבדן הפתאומי שפילח כמו ברק, וביקשה תיקון.

ניסיתי להדחיק. שיננתי לעצמי שהשעון הוא רק חפץ, ומהו חפץ מול הכאב והחלל שנפער לי בחזה. אבל יום אחרי, כשהקונסולית של משרד החוץ הודיעה לנו שהשעון נמצא ועושה את דרכו ארצה, הרגשתי פתאום שיותר קל לי לנשום.

חסדים קטנים של שבעה

בימי הלימבו שבין המוות ללוויה נפגשתי עם חברה שלקחה אותי לבית קפה כדי לעזור לי לשמור על שפיות. בטח תהיה לכם שבעה של אשכנזים, אמרה. לא תשבו על הרצפה בבגדים קרועים, ותעשו הפסקת צהריים. בלוויה ראיתי אותה עומדת מרחוק כשגיסי הודיע על שעות הביקור בימי השבעה. אבל הפסקת הצהריים הזו הצילה אותנו, ובעיקר את אמא שלי.

והיו רגעי חסד קטנים בשבעה. בת החמש שליוותה את אמא שלי למנוחת הצהריים ושמרה עליה עד שנרדמה. נגה שבאה להיות איתי ודאגה ולי וחיבקה וסיפקה כתף לבכות עליה. תומר שבימים כתיקונם חומק ממגע ופתאום, משום מקום, העניק לי נשיקת לילה טוב. האהבה הגדולה בין ארבעתנו, האחים, שביומיום עסוקים כל אחד בענייניו וממעטים לתקשר. אורח מפתיע שידע לומר את הדבר הנכון, חברים שעטפו ודאגו.

והאינסטלטור. את היום הראשון לשבעה צלחה אמא שלי בגבורה עד שגילינו נזילה במטבח. זרזיף מים לא משמעותי שהצליח למוטט סכר שביר ולהציף אותה בעצבים ודמעות. חיפשנו בבהילות איש מקצוע, עד שאחי מצא מישהו שהסכים להגיע מעכשיו לעכשיו. האיש בא, בדק, מצא את מקור התקלה ושלח פועלים שתיקנו אותה. כשאחותי רצתה לשלם הודיעו לה הפועלים ש"שרון אמר שזה בחינם". על האנושיות הזו אנחנו אסירי תודה.

קמנו מהשבעה, עלינו לקבר. עמדנו בשישי בערב בבית הקברות הריק, בלי כיפות, והקשבנו ל"אנא בכוח" ניסיתי להסביר אחר כך לנגה ותומר את העדפות הפלייליסט להלוויה שלי, אבל נגה אמרה לי לשתוק. וזהו. תם הטקס. החלק הקשה באמת מתחיל ואני מתגעגע.

הערה לסיום:

שרון האינסטלטור – 052-2317115. גם שרברב וגם בנאדם.

הספד ופרידה

אמא שלי התקשרה ביום רביעי האחרון בשמונה וחצי בבוקר ואמרה שאבא שלי מת. יצאתי לבלות ערב לפני, והתעוררתי לאט, במצב רוח טוב. השמים מחוץ לחלון הסלון היו כחולים, לא הייתה שום תחושת בטן, שום אות מבשר רע.

לא הצלחתי להבין אותה. שמעתי את המילים, אבל הן לא התחברו, לא התיישבו עם שוב דבר שידעתי והרגשתי. הוא היה בן 72, בלי שום בעיות רפואיות שיעיבו על תחילת הפנסיה המאוחרת שלו. הם נסעו לחו״ל עם חברים, עוד נסיעה מני רבות, נערי פוסטר של החיים אחרי הפרישה מעבודה. ירדו לארוחת בוקר והוא התמוטט וזהו. כשדיברנו כמה דקות אחר כך, אחותי, אחי ואני, ניסינו להיזכר באיזו מדינה ובאיזו עיר הם בדיוק עכשיו. בימים שמאז אנחנו מבטלים כרטיסי טיסה, מכוניות שכורות, חדרי מלון עתידיים.

במשך שנים עסקתי באב שמת, כשעוד הייתי צעיר מכדי לזכור אותו. מה קיבלתי ממנו בתורשה, איך הייתי מתעצב אם הייתי גדל במסלול המקורי שאמא שלי והוא תכננו. רק בשנים האחרונות התחלתי לשים לב למה שקיבלתי מהאב החי, המחליף. האיש שהביא איתו חום וחיבוקים מפוקקי צלעות והצבת הילדים בפרט, ובני משפחה וחברים בכלל, לפני הכול. הוא יסיע ויביא ויקנה ויתקן, רק תבקש. או תרמוז.   

אף פעם לא אמרתי לו את כל זה, לא באופן מפורש. לא סיפרתי לו על החלקים ממנו שאני מזהה בתקשורת ביני ובין הילדים שלי. הוא היה פוטר אותי בנפנוף יד ונהמה מבטלת, אולי צוחק ושואל אם אני כבר מספיד אותו. ועכשיו אני מצטער. אבל חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו די והותר, אני מקווה.

ועכשיו הכאב והצער נוכחים כל הזמן, גאות ושפל של רגשות בלי שום סדר והיגיון. אין פלשבקים פתאומיים, רק מועקה גדולה שמדי פעם מתפרצת בלי התראה. זה לא קולנועי. זה מתיש ומייאש. וכמו בנקודות משבר קשות קודמות אני מוצא את עצמי ישן בבית ההורים, ומייחל שהזמן יעבור כבר.

בת החמש אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה כי זה מעציב אותה. ואם לא נדבר היא אולי תשכח. כשניסיתי לברר בעדינות למה היא מתכוונת היא הסבירה, מדויקת וקולעת כדרכה, אני לא רוצה לשכוח את סבא יוסי, אני רוצה לשכוח שהוא מת.

הבחירה בין שמעון לסוניה פרס

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

אני ואלוהים, פוסט טרום בר מצווה

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

Seth-Rogen-Preacher-Comic-Adaption-Too-Dark-Violent-And-Controversialנולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

%d בלוגרים אהבו את זה: