Tag Archive | אוכל

החוויה הניו יורקית וסוף שנה

הביקור בניו יורק היה כמו סם. היי מטורף במין תחושת חצי מציאות, וירידה חדה, שלא לומר נפילה, אחר כך. הוא סוגר את 2014 שלי במטאפורה לא רעה. למרות שמטאפורות זה עניין גמיש מדי לפעמים, את זאת אני מחבב.

נחתתי בניו יורק בחמישי בצהריים והמראתי חזרה בראשון. זה לא הרבה זמן, אבל הוא נוצל היטב, בלשון המעטה. במין מגע מידאס תיירותי כזה הכל הלך מצוין. משדרוג בשער העלייה למטוס למחלקה ראשונה, דרך שני שוברים חינמיים לבר של המלון בגלל עיכוב של ארבע דקות בהכנת החדר. לא משנה מה עשיתי, לאיזו חנות נכנסתי או מה אכלתי, אלי הטריפ-אדבייזר היו טובים אלי.

הכל התנהל במציאות מדומה. אלמלא מקום העבודה שלי לא הייתי יכול מן הסתם לשהות במלון המסוים הזה, ולאכול גם במסעדה המפונפנת שלו וגם בפיטר לוגר. לא הייתי מגיע לניו יורק, ולא מוצא את עצמי שולף את הארנק שוב ושוב בחנויות בגדים וקומיקס. והעובדה שהסתובבתי ברחובות בידיעה הזו, שמדובר בסוג של אנומליה, בחיים מושאלים, רק הוסיפה וחידדה.

והיה קר, ובכל חנות היו בדיוק אותם שירי חג מולד מעצבנים ואותם מבצעים מטורפים, ומצאתי חנות קומיקס קטנה ומצוינת שלא היכרתי. ובזכות עמית אחד לעבודה הלכנו לקומדי סלר, וכל אחד מהסטנדאפיסטים שעלו לבמה בסרט נע היה מוצלח ומעלה. ובזכות עמית (עמית!) אחר אכלתי במסעדה של המלון את אחת הארוחות הכי טובות אי פעם, שנייה לפני שתפסתי מונית לשדה התעופה. ידידה חצי ניו יורקית עזרה בשופינג ובילויים, וביקור אצל אחי וזוגתו החמודים בברוקלין, עם שוק פשפשים חביב ומוזיאון מקומי מצוין, איזן את הקניון הגדול שנקרא מנהטן.

ועבדתי. וגם זה הלך מצוין.

ואז נחתתי חזרה למציאות. לא שהמציאות שלי כרגע רעה, אבל התחושה היתה כמו המעבר ממדרכה נעה בשדה התעופה לקצב הליכה רגיל, כשכל הגוף מזדעזע קלות ומתאים את עצמו לקצב החדש.

מה שמחבר אותי למטאפורה. 2014 נגמרת, לא שנייה מוקדם מדי. ומצד אחד היו בה דברים מצוינים ונפלאים, אבל בארכיון הפרטי שלי היא תירשם כאחת הגרועות אי פעם, עם תחושת מציאות רופפת. קצת כמו בניו יורק. כלומר שמכאן הדברים, אני מקווה, יכולים רק להשתפר. היי 2015. בהצלחה לשנינו.

 

שושקה שווילי: כרוניקה של ערב מעצבן במיוחד

קראנו על המקום שנמצא במתחם התחנה החדש בנווה צדק, החלטנו ללכת על זה. טעות.

חיכינו רבע שעה למלצר. מילא. הוא הגיע. ביקשנו שני חצי בקס מחבית. החבית מקולקלת, כלומר אין. טוב, הזמנו בקבוקים, כמה מנות קטנות, ומנה עיקרית אחת. בא לי כדורי בשר, חשקה נפשי.

חיכינו עד שהמנומשת התייאשה והלכה לבר לצוד את השתייה שלנו. בתזמון קומי נאה הגיע המלצר לשולחן ותהה איפה היא, כי אין את הבירה שהיא ביקשה. בינתיים, בבר, המנומשת נתקלה בכ-4 עובדים עם המון רצון טוב ואפס יכולת. הבטיחו לה בסוף שיגידו לה כשהחבית תחזור לעבוד. היא חזרה לשולחן. הגיעה מלצרית ושאלה אם הזמנו. אמרנו שכן. ביקשה לדעת מה הזמנו. חזרנו על הבקשות שלנו מהזיכרון. וחיכינו.

והמשכנו לחכות. המלצר הראשון עבר בסביבה, קראנו לו, והתברר שהחבית תוקנה. אפשר חצי בקס? לא, בקס לא יהיה בכל מקרה. ויתרנו. המלצרית הגיעה עם הטאפאסים. מה עם כדורי הבשר, תהינו? אה, אין כדורי בשר. התייאשנו. אכלנו את הטאפאסים, שהיו טעימים, אבל קטנים ויקרים. ו-15 שקל על חתיכת חלה פשוטה? עצבים.

החלטנו לעוף משם ולחפש חוויה מתקנת, אבל קשה היה לאתר מישהו שיביא לנו חשבון, עד שמי שהיה כנראה המנהל עבר במקרה לידנו. המנומשת ביקשה חשבון. "דיברת אלי דרלינג", הוא תהה. "את כועסת עלי"?

פירטנו את השתלשלות הערב. הוא הסביר לנו שהמקום בהרצה, והפציר בנו לבוא שוב. כמובן שחיכינו המון זמן לחשבון, וכמובן שאיש לא טרח להציע איזשהו פיצוי על עגמת הנפש, אולי מכיוון שהם הגיעו למסקנה שאנחנו לשם לא נחזור.

%d בלוגרים אהבו את זה: