ארכיון תגים | אופן ספייס

כשמשחקים בעבודה, כשמשחקים בבית

בעבודת ההייטק הראשונה שלי היה חדר משחקים קטן עם פלייסטיישן, מה שהרשים אותי מאוד אחרי תנאי העולם השלישי של העיתונות. מה שעוד היה שם זה את אתוס הבוא נעבוד 14 שעות ביום, ואחר כך עוד קצת מהבית. מתכנתים זחוחים היו זורקים לי "חצי יום אה?" כשצעדתי למעלית, ולא משנה אם השעה היתה שבע בערב או ארבע אחר הצהריים. 

חדר המשחקים היה מלא תמיד בעובדים מסורים שהיו צריכים להירגע קצת, כי בכל זאת 14 שעות. אז משחקים קצת פיפ"א, והזמן עובר ומצטבר. הורים גאים לפעוטות עמלו בחדווה, שיחקו כדי להפיג את המתח, וככה בשקט חמקו מהעולם המורכב שבבית לטובת עולם פנטזיה שבו הם מתפקדים על 100% בכל שנייה ושנייה במשרד. ואני הרגשתי אשם שאני יוצא מוקדם בימי ילדים. לא שיחקתי פיפ"א אף פעם. 

 

אם יש משהו שהקורונה הוכיחה – מלבד העובדה שתור ישראלי מסודר אינו חלום – זה חוסר הטעם שבבילוי שעות על גבי שעות במשרד. זה לא חד משמעי, ויש מנהלים וסתם בני תמותה שאכן עובדים שעות ארוכות כי התפקיד דורש. אבל אני מסרב להאמין שרוב בני האדם מסוגלים לזה לאורך תקופה, או שלרובנו יש בכך צורך אמיתי. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על העניין והוא ענה בכנות שיש ימים שבהם הוא משייט במשרד, עושה את המינימום ההכרחי וגולש בפייסבוק ואתרי שופינג בזמן הנותר. המעבר לעבודה מהבית מהאופן ספייס חיסל את הצורך להעמיד פנים. 

אי אפשר לעבוד שמונה שעות ברצף ואז לחזור הביתה ולהוריד את המתג למצב "אזרח". יש משהו מאוד הגיוני בלסיים מסמך, לעבור למטבח להכין אוכל לילדים, ואז לחזור לאינבוקס, או לנצל חצי יום להתאוששות מלילה ארוך ולעבוד בחצי השני. הגמישות הזאת לא רק שלא פוגעת בעבודה אלא להפך, ובעיקר שולחת את רגשות האשמה שלך אל המקום אליו נעלם ה-FOMO כשכל מקומות הבילוי נסגרו. אף אחד לא מסתכל לי מאחורי הכתף, בין אם מדובר בישות דמיונית או בעמית קטנוני לחלל העבודה. אני נמדד על תפוקה ואיכות, לא על מראית עין. 

אני לא אוהב את אתוס העבודה בעולם המערבי, או לפחות את הגירסה שלו שאני מכיר. העבודה אמורה להיות הגשמה וייעוד, מרכז חיי, מקום העבודה הוא "משפחה", ועוד כהנה וכהנה ססמאות שמעוררות בי צורך להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. גם הפרסונה של החיים הפרטיים שלי שמוצגת בעבודה צריכה לעבור עיבוד והתאמה. כל עובד חדש מספר על עצמו עד כמה הוא אוהב לטפס על צוקים, לצלול עם כרישים, ואז להתנגב ולצאת לטריאתלון קטן. אף אחד לא יספר שהוא אוהב לשתות בירה על הספה מול נטפליקס. כל עניין ההגדרה העצמית יצא כאן משליטה.

עבודה צריכה להיות מעניינת אבל לא חייבת להיות מרכז חיי, הילדים שלי חשובים יותר, ומשפחה יש לי רק אחת, ואין בה תהליך פיטורים עד כמה שידוע לי, ולא משנה כמה מעצבן ילד או אח ביום נתון. אני מעדיף להשאיר את זה ככה. ולשחק בפלייסטיישן בבית. תודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: