Tag Archive | אופניים

ויש דברים שאי אפשר לתקן

נכנסתי בצעד בוטח לחנות טמבור וביקשתי דבק לפנלים כאילו אין דבר טבעי מזה, כאילו אני קודח, מרתך, מדביק ומלחים על בסיס דו יומי. מאז שאבא שלי איננו אני מחכה שמספיק דברים יתקלקלו ואז משלם לבעל מקצוע שיתקן את כל הדורש תיקון. כשאבא שלי היה בחיים זו היתה הטריטוריה שלו. מגיע עם ארגז כלים, מגלה ששכח אחד מהם ברכב או בבית או על הירח, מאלתר משהו בזריזות, ומתקן.

עכשיו – מיקור חוץ. אבל מדי פעם אני נתקף רגשות אשמה ומתבייש בפזרנות המיותרת ובעצלות ומחליט לעשות את הדברים בכוחות עצמי. בעיני רוחי אני רואה את המבט של אבא שלי שלא הכביר במילים, אבל ידע להביע אי שביעות רצון גם בלעדיהן. כמה פנלים החליטו להיפרד מהקיר. מה הבעיה להדביק אותם?

היינו אנשים שונים מאוד אבא שלי ואני. לא חלקנו גנים או תחומי עניין. את האהבה הגדולה שלו הוא הביע בחיבוקים סודקי צלעות, ובסיוע בכל דבר. כולל תיקונים. הוא קדח והלחים, הרכיב ושיפצר. זמן האיכות שלנו בשנותי כאדם בוגר היה בעיקר סביב רהיטי איקאה, גופי תאורה, מדפים לילדים ועוד. במקום משפטים הרגשות הובעו באמצעות ברגים ודיבלים. וחיבוקים.  

הגעתי עם הדבק הביתה והבנתי שאין לי מושג איך פותחים את המיכל, שנראה קצת כמו טיל נ"ט קטן. דמיינתי את החיוך המיואש של אבא שלי כשחיפשתי הוראות תפעול ביוטיוב והבנתי שהמיכל אמור להתלבש על אקדח דבק. המוכר בטמבור לא חשב לציין את זה, כי כל גבר נולד כשהוא מצויד בפין ובמומחיות בתפעול אקדחי דבק. אבא שלי, מן הסתם, היה משתמש בעלבון החביב עליו: "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

ומאז שהוא מת אני נזכר בו בחטף בכל פעם שאני נתקל באתגר שדורש מברג. זיכרון שמתגנב אלי בלי התרעה בכל פעם שאני דוהר על האופניים באופן קצת לא זהיר, מתנהל בדרך שלא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא מזנק לתודעה שלי. נוזף אבל באהבה, מדאגה, מרצון לקחת ולעשות במקומי כדי שיהיה לי נוח וקל וטוב יותר.

הלכתי לטמבוריה אחרת וקניתי את האקדח. מחלתי על כבודי ושאלתי איך כל העסק עובד. זכר אלפא כלשהו סיפק הסבר, וחזרתי הביתה מוכן. לא היה כזה מסובך, בסך הכול פנלים. הדבקתי וחשבתי שאבא שלי בטח היה אומר משהו על איכות וגימור העבודה. ואז מחבק.

הכיבוש על אופניים

זה בסופו של דבר מאבק על שטח, על מיקום במרחב. עמדת כוח, גישה. ככה זה מרגיש, במקום ריקוד עדין ומתואם היטב, כוננות בלתי פוסקת.

על האופניים, כשאני רוכב בין הפוסעים באמצע המדרכה עם צוואר כפוף, פרצוף נעוץ בטלפון, צועדים קצת לאט וקצת הצידה כמו זומבים. בתורים, במשרדים, בבתי קפה. כולם מתמקמים איכשהו באמצע, לא מותירים נתיב למעבר או מילוט. כאילו הם פוחדים לוותר, לא סומכים על הצד השני שיותיר להם מרחב מחיה. המזרח התיכון וכל זה, שטח שלא תשלוט בו יילקח.

חברה שחזרה משהות של שנים בארה"ב סיפרה לי פעם על החרדה שלה מתורים ישראליים. שם היא עמדה בתור וחיכתה, וידעה שהוא יתקדם, לינארי ומסודר, והיא תגיע אל סופו. כאן היא בכוננות מתמדת, בודקת שאף אחד בהתגודדות הכאוטית לא עקף אותה במקרה. אם לא תעמוד על המשמר היא עלולה לחכות לנצח. יש פה משהו קשוח, חשדני, שסובב סביב שטח קטן מדי, לא ודאי. זה מעייף, זה דורש תשומת לב בלתי פוסקת. חלק מאי הוודאות הכללית של התקופה. אני רוצה לדווש או לצעוד לעבודה בקו ישר. בלי להביט לצדדים. זה בן דוד רחוק של הנטייה הישראלית לחקור ולשאול, להיכנס לרחם, להעביר ביקורת. גם זו חציית גבולות. ובכל זאת, לעניין הטריטוריה מאפיינים פרנואידיים משלו.

***

לא מזמן שיחקתי לראשונה בקטאן, משחק קופסה שנולד בגרמניה וכבש את העולם. זה משחק מעולה, אפילו הצעתי לילדים לקנות ושאלתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אם הם ישחקו איתי. תומר ענה: "קודם תסביר מה זה ואז נגיד לך לא". המטרה בקטאן היא להשתלט על טריטוריה. במקרה הזה אי. כל שחקן מתחיל בבעלות על  שטח ומשאבים, והמטרה היא להשתלט על כל מטר פנוי.

אבל בלי אלימות.

רק דיפלומטיה ועסקאות. אסור לדחוף, להכות, לירות, לפצפץ, לשסף, להשמיד, להוביל ברכבות, לדפוק איזה בליץ אווירי, לפלוש בחורף. אסור! למרות שזה כל מה שמתחשק לעשות. אתה תחום בשטח שלך, צמא למרחבים ומשאבים, והשחקן היריב עומד בדרכך. איני מעוניין לנהל איתו משא ומתן. אני רוצה לכסח לו את הצורה.

זה מרגיש כמו גרמניה 2.0, הגירסה המודחקת, הנשלטת. עדיין רעבה למרחבים אבל הפעם בדרכי שלום והסכמי סחר. המאבק האלים על טריטוריה הוחלף בריקוד, במשחק כיסאות. ברחובות שבהם אני צועד זו עדיין גירסה 1.0. אף אחד לא מפנה מקום. כאן עדיין נדחפים.

 

פורע החוק ממרכז תל אביב

השוטר סימן לי לעצור בתנועת יד עצלה. לקח לי שנייה להבין שהוא פקח, לא באמת שוטר, ואחר כך אמרו לי במנוד ראש שאם זה פקח פשוט בורחים, אבל לא היה לאן, ואני גם לא הטיפוס שיברח. כמו שאמרה לי הדוקטורית פעם – אני צייתן מדי, מקבל את כללי המערכת, מאמין בתמימותי שהם מבדילים בינינו לבין כאוס ואבדון.

אז עצרתי, ניגשתי, שלפתי תעודת זהות ונקנסתי על רכיבה על אופניים תוך כדי הרכבת אוזניות. בת השבע כבר נזפה בי שזה מסוכן. לא התווכחתי, אבל היום שלי הלך. שילוב של זעם כבוש, אין אונים ותחושה של זבוב קטן מול המערכת.

מרצה באוניברסיטה הסביר לנו פעם למה כולם יוצאים מכוערים בתמונת הפספורט של תעודת הזהות. הוא טען שבכל מפגש שלנו עם הרשויות כל מהותנו מצטמצמת לתמונה קטנה מדי וכמה ספרות ואותיות. היי שוטר, אנחנו רוצים לומר, אנחנו עולם ומלואו, פתית שלג יפה ומיוחד, אוסף של ניגודים, סתירות, תשוקות, חלומות, חרדות, תקוות. מה לזה ולדו"ח של 250 שקל עם אפשרות לערעור? ולכן, כשאנחנו מצטלמים בעל כרחנו לטובת המסמך שייקח את מהותנו כאדם וישטיח אותה לריבוע קרטון, אנחנו מתנגדים. והתמונה יוצאת פח.

זו תאוריה יפה שיכולה להסביר למה מפגשים עם המערכת והרשויות גורמים לי לתסכול וזעם שאין להם כמעט מקבילה בשום סיטואציה אחרת. אם אצטרך לדרג את הרגעים הקשים בחיי אמצא בעשירייה הראשונה, מייד אחרי מוות ופרידה, מפגשים עם מלאכי הגיהינום של הביורוקרטיה. אני זוכר פיזית את התחושות שהמפגשים האלה עוררו בי. אני מתמודד טוב יותר עם גירושים או ריב קשה עם חבר טוב מאשר עם היתקלות במערכת, אולי כי בז'אנר הראשון אני הגיבור, או לפחות דמות מרכזית בסיפור. הז'אנר הביורוקרטי הופך אותך לנתון, מספר, ניצב. רחוק מהאורות ומרכז הבמה.

המשכתי לדווש לכיוון העבודה בלי מוזיקה באוזניים. שמעתי את רוכבי האופניים החשמליים, קורבנות נוספים של הפקח, מאחלים לו שלל סוגי גסיסה בייסורים. כאיש תרבותי, נמנעתי, והסתפקתי בלקוות בלב שהוא יחטוף סיפיליס או משהו. ואז ריחמתי עליו, עומד שם כל היום בצומת, תמורת שכר זעום, וסופג קיתונות של בוז ושטנה.

אבל דקה אחר כך חשבתי שאולי יש אנשים שמזהים את הכוח שבעמדת נציג הממסד. את ההשפעה המדכדכת והמצמצמת שיש למי שמבקש לראות תעודת זהות של האדם שמולו. אולי האנשים הללו בוחרים בתפקיד כדי להביא לידי ביטוי סוג מסוים מאוד של סדיזם, ונהנים מתפקיד מתגמל ומשמח. וכך גם הפקח שלי, שלא סובל יום שלם בשמש מנאצות של רוכבים, אלא נהנה מכל רגע, קצת כמו רופא השיניים הסדיסט של סטיב מרטין ב"חנות קטנה ומטריפה". שיהיה לו לבריאות. אני מעכשיו רוכב עם אוזניות במסלול אחר. או פשוט בורח.

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

%d בלוגרים אהבו את זה: