Tag Archive | אופניים

פורע החוק ממרכז תל אביב

השוטר סימן לי לעצור בתנועת יד עצלה. לקח לי שנייה להבין שהוא פקח, לא באמת שוטר, ואחר כך אמרו לי במנוד ראש שאם זה פקח פשוט בורחים, אבל לא היה לאן, ואני גם לא הטיפוס שיברח. כמו שאמרה לי הדוקטורית פעם – אני צייתן מדי, מקבל את כללי המערכת, מאמין בתמימותי שהם מבדילים בינינו לבין כאוס ואבדון.

אז עצרתי, ניגשתי, שלפתי תעודת זהות ונקנסתי על רכיבה על אופניים תוך כדי הרכבת אוזניות. בת השבע כבר נזפה בי שזה מסוכן. לא התווכחתי, אבל היום שלי הלך. שילוב של זעם כבוש, אין אונים ותחושה של זבוב קטן מול המערכת.

מרצה באוניברסיטה הסביר לנו פעם למה כולם יוצאים מכוערים בתמונת הפספורט של תעודת הזהות. הוא טען שבכל מפגש שלנו עם הרשויות כל מהותנו מצטמצמת לתמונה קטנה מדי וכמה ספרות ואותיות. היי שוטר, אנחנו רוצים לומר, אנחנו עולם ומלואו, פתית שלג יפה ומיוחד, אוסף של ניגודים, סתירות, תשוקות, חלומות, חרדות, תקוות. מה לזה ולדו"ח של 250 שקל עם אפשרות לערעור? ולכן, כשאנחנו מצטלמים בעל כרחנו לטובת המסמך שייקח את מהותנו כאדם וישטיח אותה לריבוע קרטון, אנחנו מתנגדים. והתמונה יוצאת פח.

זו תאוריה יפה שיכולה להסביר למה מפגשים עם המערכת והרשויות גורמים לי לתסכול וזעם שאין להם כמעט מקבילה בשום סיטואציה אחרת. אם אצטרך לדרג את הרגעים הקשים בחיי אמצא בעשירייה הראשונה, מייד אחרי מוות ופרידה, מפגשים עם מלאכי הגיהינום של הביורוקרטיה. אני זוכר פיזית את התחושות שהמפגשים האלה עוררו בי. אני מתמודד טוב יותר עם גירושים או ריב קשה עם חבר טוב מאשר עם היתקלות במערכת, אולי כי בז'אנר הראשון אני הגיבור, או לפחות דמות מרכזית בסיפור. הז'אנר הביורוקרטי הופך אותך לנתון, מספר, ניצב. רחוק מהאורות ומרכז הבמה.

המשכתי לדווש לכיוון העבודה בלי מוזיקה באוזניים. שמעתי את רוכבי האופניים החשמליים, קורבנות נוספים של הפקח, מאחלים לו שלל סוגי גסיסה בייסורים. כאיש תרבותי, נמנעתי, והסתפקתי בלקוות בלב שהוא יחטוף סיפיליס או משהו. ואז ריחמתי עליו, עומד שם כל היום בצומת, תמורת שכר זעום, וסופג קיתונות של בוז ושטנה.

אבל דקה אחר כך חשבתי שאולי יש אנשים שמזהים את הכוח שבעמדת נציג הממסד. את ההשפעה המדכדכת והמצמצמת שיש למי שמבקש לראות תעודת זהות של האדם שמולו. אולי האנשים הללו בוחרים בתפקיד כדי להביא לידי ביטוי סוג מסוים מאוד של סדיזם, ונהנים מתפקיד מתגמל ומשמח. וכך גם הפקח שלי, שלא סובל יום שלם בשמש מנאצות של רוכבים, אלא נהנה מכל רגע, קצת כמו רופא השיניים הסדיסט של סטיב מרטין ב"חנות קטנה ומטריפה". שיהיה לו לבריאות. אני מעכשיו רוכב עם אוזניות במסלול אחר. או פשוט בורח.

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

%d בלוגרים אהבו את זה: