ארכיון תגים | אוקראינה

נאצים והפלות – זו רק שאלה של מחיר

בית המשפט העליון בארה״ב דוהר בחדווה אל ימי הביניים וחברות ההייטק הגדולות לא היססו להגיב: כמה מהן, פייסבוק למשל, כבר הודיעו שיממנו לעובדות שיזדקקו לכך טיסה למדינה שמאפשרת הפלות. כי באמת, מי אם לא עובדות הייטק יזדקקו לסיוע בנושא שפוגע דווקא בנשים עניות ומוחלשות.

מה שמעניין הוא מה שלא נאמר. אף חברה גדולה לא הודיעה בינתיים שתפסיק לעשות עסקים עם ובמדינות שאוסרות באופן גורף הפלה. יש מדינות בארה״ב שבהן נערה צעירה שנאנסה לא רשאית לסיוע להפיל, אבל זה לא יפריע לבן אנד ג׳ריז למשל – החברה שלא מזמן החליטה לא למכור גלידה בשטחים הכבושים בישראל – להמשיך לפעול בהן. כי בסופו של דבר זה עניין של שורת רווח. וכבר אמר מייקל ג׳ורדן שגם רפובילקאים קונים סניקרס.

לא מזמן ובלי קשר דיברתי על נגה על מה היה אילו היינו נתיני הריייך השלישי. השאלה לא היתה האם היינו מצטרפים למחתרת נגד הנאצים, אלא מבחן מהותי הרבה יותר. נגיד, אמרה נגה, שהיינו גרמנים מן השורה, ויום אחד היתה מתדפקת על דלתנו משפחה יהודית ומבקשת מקלט. לא חברי עבר, לא שכנים, סתם זרים שנרדפים בגלל מוצאם. האם היינו מוכנים לסכן את חיינו, את חיי בני המשפחה, עבור זרים? התשובה, לצערנו, היא שכנראה שלא. המחיר גבוה מדי.

קשה לתקוף את חברות הענק ששותקות עכשיו. למה שייצאו נגד ההידרדרות המוסרית בארה״ב בזמן שהעולם מלא מדינות גרועות יותר. חברות מכל הסוגים מוכרות לסין, מנהלות קשרי מסחר עם הונגריה, פולין וברזיל. רוסיה היתה צריכה לפלוש למדינה שכנה כדי להרחיק ממנה חברות, סתם דיקטטורה רודפת להטב״קים זה לא מספיק.

ואנחנו? עם אפרטהייד-לייט בחצר האחורית, יוצאים נגד צביעות העולם והבי.די.אס ומוכרים נשק ותוכנות מעקב לדיקטטורות עם דם על הידיים עד לגובה המרפק, ומגמגמים מול הפלישה לאוקראינה כי היי, אינטרסים. 

בסופו של יום אופי ויושרה נמדדים בתווית המחיר. כמה מוכנים אדם, ארגון או מדינה לשלם במטבע קשיח של הפסד או פגיעה אמיתית בחיים עצמם. להודיע שהחברה לא תפעל במדינות שפוגעות בזכויות אדם באופן גורף, גם אם המניה תצלול. לצאת נגד השלטון גם במחיר ישיבה בכלא. לסכן את עצמך ואת אהוביך. יש מעט מאוד בני אדם שמשתייכים למועדון הקטן הזה. אני מקווה שלא אצטרך לבדוק אף פעם אם אני עומד בתנאי הקבלה.

הסוד האפל של הפלפל השחור

בשבועיים האחרונים אני חושב הרבה על פלפל שחור. אם פעם הייתי בוזק אותו בנדיבות בלי לחשוב פעמיים, עכשיו היד מהססת. במאה ה-15 היו סוקלים אותי, נועלים אותי במוסד או מנהלים טקס גירוש שדים דחוף. הפלפל השחור היה אז יקר יותר מזהב, והסוחרים היו שוקלים כל גרגר בחדר שדלתו וחלונותיו הוגפו היטב. דילרים של קוקאין לא מטפלים בסחורה שלהם כמו סוחרי הגרגירים השחורים באירופה של אז.

אני קורא את ״מגלן״, של שטפן צווייג. ספק רומן היסטורי, ספק שיר הלל לאנשים יצירתיים שלא הולכים בתלם, כולל סופרים. המניע המרכזי של המסעות המטורפים שמגלן ומגלי ארצות אחרים יוצאים אליהם הוא פלפל שחור. כלומר לא רק פלפל, תבלינים בכלל. אירופה משוועת לקצת טעם לחיים, אבל התבלינים מיובאים מהודו, בדרכי ים עקלקלות, דרך מדינות מוסלמיות ששולטות בנתיבי המסחר, והמון ידיים שחומדות נתח מהרווחים. ספינות נטרפות ואנשים מתים כדי שהמטען היקר יגיע לאירופה המאותגרת קולינרית. 

מגלן, קולומבוס, ואסקו דה גאמה ואחרים הם המקבילה ליזמי ההייטק של היום, ואת הכסף הם מגייסים לא מקרנות הון סיכון אלא ממלכים שאפתנים שרוצים נתיב ישיר להודו ולעושר שהיא מספקת. הסיכון מטורף, והסיכוי קלוש. מגלן יוצא בראש צי קטן של חמש ספינות למסע שייארך לפחות שנתיים, כשהוא מתבסס על מפות ישנות, חישובים מסובכים (ומוטעים) ושמועות, כדי למצוא מעבר בין ימי שאין שום ודאות שאכן קיים במציאות. ספוילר: מתוך חמש הספינות תחזור רק אחת, אחרי שנים של מסע מפרך, רצוף סערות, מרידות אלימות ומה לא. אבל היי, פלפל שחור לגמרי עושה את החביתה!

צווייג מספר בהקדמה שהספר נולד בזמן מסע בספינה מודרנית, קרוז נעים ומפנק שנסך בו שעמום, שהפך מייד לרגשות אשמה. איפה הוא, שבע בתא מפואר על סיפון יציב, ואיפה חבורת המלחים מזי הרעב והקופאים מקור של מגלן. הוא כותב מצוין, אבל אני מניח שהמסע שלו למירוק המצפון הסתיים באכזבה שאפיינה כל כך הרבה מסעות של מגלי עולם במאות ה-15 וה-16. פרופורציות הן עניין חמקמק כמעט כמו איי התבלינים של הודו. 

הפלפל השחור במזווה שלי עולה שקלים בודדים, תהילת העבר שלו לא רלוונטית לחיי היום יום שלי. הניסיון להכיר בערך של מה שיש לי נדון לכישלון. תנאי החיים שלי משולים למים שבהם שוחה דג, אני עיוור למה שעבורי הוא מובן מאליו. המועקות שלי בעבודה, לבטים לגבי הילדים, כל אלה הם חלק מחייו של גבר לבן פריבילגי מהמעמד הסוציו-אקונומי הנכון. אז מה. מחשבות על ילדים רעבים באפריקה, או מגלי ארצות אובדים בים על סיפון ספינה ספרדית רעועה לא יועילו.

אם אי פעם אמצא את עצמי במצב דומה לזה של פליטי אוקראינה, אני מניח שאתגעגע למותרות שאני עיוור להן היום. אנשים שעד לפני חודש-חודשיים חיו בסטנדרטים מערביים פחות או יותר, ועכשיו מוצאים את עצמם חסרי בית ועוגן, יודעים פתאום להעריך את מה שהיה. אבל בדיעבד. רק בדיעבד. יש מעט דברים שאני באמת מסוגל להודות עליהם בהכרת טוב שלמה ומלאה, בני אדם לא ניחנו בדמיון כה מורכב, מה לעשות. אני מנסה להתענג קצת יותר על פלפל שחור ולקוות לעתיד נטול מסעות, סכנות ומחסור בתבלינים.

דברים שלמדתי מאוטובוסים מתפוצצים

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.

בינוני זה הכי, אחי

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב. 

%d בלוגרים אהבו את זה: