פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.

זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.

כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.

למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.

בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.

הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם? 

כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות,  ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים. 

מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.

כבר לא היה לי אוויר, ותהיתי בייאוש כמה זמן עוד נשאר. הגנבתי מבט הצידה כדי לבדוק וחטפתי ימנית קטנה לפרצוף. היריב שלי לאימון חייך אלי בין כפפות האיגרוף שלו. ״הסתכלת על השעון, אה?״

מאז אני מנסה לאמן את עצמי בלא להסתכל על השעון במהלך אימון. להתעלם מהזמן ומהלכו, להיות זן, כאן עכשיו וברגע, כשלרוב הרגע הזה כולל אגרופים מתנופפים. זה לא קל. סיבוב של קרב אימון יכול לארוך בין דקה אחת לשלוש. זה הבדל תהומי. יש מעט הוכחות חותכות ליחסיות הזמן כמו ביצוע פעולה פיזית קשה ורפטטיבית. קח משקולות כבדות ותתחיל להרים ולהוריד ותגלה שעשר שניות הן נצח. 

היריב שלי לאותו קרב מכונן הוא בן עשרים ומשהו. הוא נולד בכושר, ומאז לא מפסיק להתאמן. זה היה סיבוב הקרבות האחרון לאותו אימון, ובזמן שאני הייתי כבר מותש, משווע לקצת חמצן, הוא דילג בקלילות מסביבי, ואני די בטוח שמדידת דופק היתה מגלה רמה שאני מגיע אליה בישיבה על הספה. 

אחרי שהתאוששתי חשבתי על ההערה שלו, ושאפשר למצוא בה איזו חוכמת חיים קטנה. מין מוסר השכל שתשמע מנזיר קונג פו על פסגת הר מושלג. אין טעם לחפש את השעון, צריך לחיות כל רגע כאילו הוא נצח, להשקיע את כל כולך, ועוד כהנה וכהנה.

זה רעיון יפה, אבל כדרכם של רעיונות שארוזים טוב מדי הוא לא מדויק. אי אפשר לחיות כל יום, כל רגע, כאילו הוא האחרון, ואי אפשר להתעלם מהשעון – לא בזירת האיגרוף ולא בכלל. אנשים שמדברים על לחיות כל יום כאילו מחר נמות ומוצאים את עצמם יושבים במשרד הפנים שלוש שעות בתור בלתי נגמר לא ישרדו את העולם הזה. מתאגרף שלא יסתכל על השעון לא יידע מתי לקחת את הזמן ולאגור אנרגיה, ומתי להתפוצץ על היריב כי הסיבוב תכף נגמר ואין טעם לחכות. הניסיון לשמר מצב של שיא בכל רגע נתון נדון לכישלון. לשיעמום, להמתנה, למנוחה – פיזית ומנטלית – יש תפקיד מכריע בקיום על הכוכב.

הטעות שלי לא היתה המבט העורג אל השעון, אלא הסיבה. הייתי עייף, רציתי שייגמר כבר, ויתרתי. וזה מה שהצדיק את האגרוף לפרצוף – לא העייפות, אלא הכניעה. צריך להתייחס לשעון בכבוד ובחשדנות, לדעת מתי הוא חשוב ומתי מפריע, ובעיקר לא להתעלם ממנו. ארצה או לא, הזמן מתקתק לו שם, ואם איני יכול לעצור אותו, עדיף שאעשה בו שימוש מושכל. ואולי כדאי גם ללכת מכות עם אנשים בגילי. 

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם. 

כבר שנה בדיוק אני חוטף מכות ונהנה מזה. עוטה כפפות, מנסה להגן על הראש ועל הגוף בהצלחה מסוימת, וחוזר הביתה דואב ומאושר. כשהייתי ילד התמחיתי בלפרוש מחוגים, וכשהתבגרתי לא השתנה הרבה. הפעם החלטתי לחכות שנה, לראות אם אני שורד ומתמיד, ורק אז לכתוב. שנה עברה, ואני מכור.

לפני כל אימון מתקיים משא ומתן: היה יום מתיש בעבודה, שתיתי אתמול יותר מדי, ישנתי פחות מדי. ויש את הפחד. בסוף כל אימון, אחרי תרגילי הכושר והטכניקה מחכה הספארינג, קרבות האימון, החלק שבו עוברים מתיאוריה למעשי אלימות, שלפחות חלקם מכוון כלפי.

"לכל אחד יש תוכנית עד שהוא חוטף אגרוף בפרצוף", מייק טייסון

אבל אני מכיר כבר את האקסטזה שאחרי, והיא מפתה מדי. זה כמו סם. אני מגיע עייף, חסר חשק. בחמש הדקות הראשונות הגוף מוחה ואני מתגעגע לספה. ואז אני נשאב פנימה. וכשאני יוצא משם מותש וסחוט אני מאושר. אני לא יודע מה דוהר בתוך הגוף שלי – אדרנלין, דופמין – וזה לא מעניין אותי. זה סם טהור, היי שקשה לשחזר, חיות מזוקקת. 

אז אני תמיד הולך, לא למרות הפחד, אלא בזכותו. זה לא התחיל כך. באימונים הראשונים לומדים את היסודות, והספארינג איטי ומהוסס. יש כבר ריח קל של סכנה באוויר, ויחד עם המאמץ הגופני זה כבר מספק את מנת הסם הראשונית, אבל לא מעבר. את האגרוף המעליב הראשון חטפתי אחרי שלושה חודשים בערך. לא ראיתי אותו מגיע. השותף שלי לקרב היה צעיר וזריז ממני, והמכה שלו מצאה את הנקודה הנכונה בלסת וזעזעה אותי, מילולית. זה לא כאב, זה רק שכל העולם זז והסתובב לכמה שניות, לפני שחזר למסלולו.

מאותו רגע הפחד הפך למרכיב נלווה קבוע. התחלתי להגיע לאימונים ולבדוק מי נמצא, מחשב מה הסיכוי להיפגע שוב. באחת הפעמים הגעתי, הבטתי מסביב ונרגעתי, נוכחות דלה ואפס אנשים מסוכנים. זה היה האימון הכי משעמם אי פעם. אם זה לא מסוכן הנפש לא עפה.

"איגרוף זה כמו ג׳אז, ככל שהוא יותר טוב פחות אנשים מעריכים אותו", ג׳ורג׳ פורמן

כאמור, לוקח לטריפ זמן להתחיל. בדקות הראשונות הגוף נוקשה והמוח נודד אל טרדות היום. ואז השרירים מתחממים, המוח מתכוונן לקלוט את התרגיל, להבין את הטכניקה, לזרום עם השותף לאימון, כמו ריקוד מורכב. וכשמגיע הספארינג זה כבר זן לגמרי, יש רק את הכאן ועכשיו: לא לחטוף, לשחזר את הטכניקה שתרגלנו זה עתה, להצליח להכניס את המכה הבאה מבעד להגנה של היריב, וכל הרהורי וספקות העולם הזה נעלמים, הכול עולה ונפתח ואני עף. 

מהר מאוד הבנתי שקרבות עם מתאמנים ותיקים ומנוסים הם הדבר עצמו. בהתחלה חששתי. יש משהו לא נעים בללכת מכות עם אדם שיכול להפיל אותך באגרוף אחד בכל רגע שיחליט, קצת כמו לשחק עם נמר. אבל הוותיקים לא באים להוכיח שום דבר, הם באים להתאמן ולאמן. הם קולטים את החולשות שלי ומעירים, לפעמים במילה, לפעמים במכה קטנה ללסת חשופה. מעט מאוד דברים מלמדים אותך לשמור פנים טוב יותר מאגרוף מטיפוס שיודע מה הוא עושה. דווקא הצעירים הלא מנוסים מסוכנים יותר, השילוב של חוסר ניסיון וידיים זריזות וחזקות מייצר צלעות כואבות ואף דואב. 

בנקודה מסוימת כבר אין לי אוויר, ואני לא יכול יותר. ואז יש עוד קרב, ועוד אחד, ורק אז זה נגמר. ואני מדדה הביתה בהיי מטורף, מפוצץ כימיקלים טבעיים לגמרי. גם שלל המכאובים שמגיעים אחר כך נעימים בדרכם, לא כאב גב של היי, אני מזדקן, אלא כתפיים תפוסות או אף צורב של החיים עצמם. 

״זאת עבודה. דשא צומח, ציפורים עפות, גלים מתנפצים על החוף ואני מכה אנשים״, מוחמד עלי

על האימונים מנצחת הגר פיינר, אלופת העולם באיגרוף נשים לשעבר, ואישה מקסימה נטולת פאסון, חמלה או אלוהים בהווה. בכל אימון היא לוקחת אותנו לקצה ומעבר לו, ואז שואלת אם נעים ומודיעה שיש זמן לעוד סיבוב. כשרק התחלתי לחשוב על איגרוף קיבלתי המלצה על מאמן. התקשרתי, ואחרי הפעם השלישית שבה הוא אמר ״אחי״ בקול של סמל מחלקה הבנתי שזה לא בשבילי. משהו בקשיחות נטולת הטסטוסטרון במקום שמצאתי לי מתאים לי כמו, ובכן, כפפת איגרוף ליד. 

הגישה הזו מרחפת מעל המזרן, והאנשים באימון נחמדים, תמיד, כולם. אני לא יודע למי הם מצביעים, ואיך הם מתנהגים לבני אנוש אחרים בעולם שבחוץ. אבל כשאנחנו מחליפים מהלומות הם בעדי. מנסים להוריד לי את הראש, אבל בעדי. ובסוף כל קרב יש מין היי פייב מגושם עם הכפפה, ולפעמים חצי חיבוק, אם הצלחתם להוציא זה מזה את המיטב. זו חוויה שקשה לי למצוא לה מקבילה, אחוות המכים הזאת. תומר סיפר לי עליה פעם, ולא הבנתי – איך אפשר לחבב מישהו שכרגע הרביץ לך. והנה היום אני מוצא את עצמי מחבק.

ואחרי כל זה איך אני? מצד אחד לא חזק במיוחד, אבל מצד שני לא מהיר או זריז או אתלטי, או גמיש, או צעיר. היתרון היחיד שיש לי הוא היותי חנון שיודע ללמוד. אני מקשיב ומביט ומיישם, ומתקדם. תאמרו שמדובר במשבר גיל ה-50 ואגיד לכם וואלה, צודקים. כשאני רואה את עצמי בסרטונים שהגר מצלמת אני נראה איטי ומגושם בהרבה ממה שאני מרגיש בזמן אמת. לא אכפת לי. אני נהנה מכל רגע, והמדד היחיד לשיפור הוא אני שלפני שבועיים. זה יותר ממספיק.

בסוף כל אימון אני מקפיד לומר תודה להגר בקול רם, ותודה בלב לכל האנשים שניסו להכניס לי שמאלית לכבד או ימנית לסנטר. בימים שאחרי אני מוצא את עצמי חושב על הספארינג האחרון, על דברים שהייתי צריך לעשות אחרת, על טכניקה שאני מת להצליח לבצע. תשאלו מה השאיפות שלי לשנה הבאה? חייב להצליח להכניס אפר קאט מדויק, פעם אחת. אני לא יודע כמה זמן אמשיך, מה יעשה לי הגיל, ומתי הגוף שלי יודיע שדי. בינתיים אני מתכוון ללכת, לחטוף ולנסות להחטיף, ולקבל עוד מנת ריגוש לווריד. והכי חשוב – תמיד, אבל תמיד, לשמור פנים.