Tag Archive | אייפון

והיגדת לבתך: קרול קינג, פינק פלויד ומורשת

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

קרול. התמכרות

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

 

"הארץ" בתשלום – מה עם עוד כמה לבנים בחומה

אני בעד העניין הזה של לשלם על הארץ בגירסאות הדיגיטליות שלו. אני גם אשמח לעשות את זה, אם אפשר יהיה להירשם לאתר. לפחות באייפד, נכון לאתמול, זה לא אפשרי.

אני מניח שלא מעט ממנויי הארץ, עיתון לתל אביבים חושבים, מחזיקים באייפד. אני לא אומר את זה ברע, אלא בטוב. אני אוהב את הארץ, הוא כמעט העיתון האחרון בסביבה.

אבל – לפני שמתחילים לבקש כסף, צריך להשקיע במוצר. אני אשמע אולי כמו הנודניקים האלה שהפסיקו לעשן/לאכול בשר/לרבוץ על הספה והפכו למיסיונרים. אבל המעבר מעולם העיתונות לעולם ההייטק פתח לי את העיניים.

אם בונים חומת תשלום, צריך להשקיע בחוויית המשתמש. בדברים פשוטים, כמו טפסים ידידותיים שעובדים, כמו אפליקציות ראויות לסלולרי ולטאבלטים, כמו ניווט נכון באתר, כמו מעקב אחרי התוכן שאתה צורך כדי להציע לך תכנים דומים, ועוד. ועוד.

כמעט כל האתרים הישראליים כושלים בזה. בדברים בסיסיים. אולי כי הקהל דובר העברית שלהם שבוי. אולי סתם ככה, כי ישראלים, נו.

אבל אם הארץ לוקח כסף, זה כבר משחק חדש, מחייב. לפחות אפליקציה ראויה לאייפד, כמו שיש כבר לידיעות וכלכליסט. אם הם באו לשחק, שיקחו את זה ברצינות. אני אשמח לתת להם את הכסף שלי.

סלקום, פלאפון, אורנג' ומסתרי האייפון הלבן

לא חייב להיות לבן, בעצם. סתם נשמע טוב.

חשקה נפשי באייפון 4, ונכנסתי לאתרי שלוש החברות כדי לבדוק עובדות בשטח. לא תמצאו כאן עכשיו השוואה צרכנית מקיפה, או האשמות נוקבות (אם אתם מחפשים את זה, שימו לב לשוקי גלילי ומלחמתו בסלקום). אני אתמקד בנקודה אחרת לגמרי.

לכאורה ברור שתהליך של בחירת טלפון חדש בעידן הנכחי צריך להתרחש באינטרנט. בדיקה, קבלת מידע, השוואה, רכישה. אם התחלתי בלכאורה, המצב מן הסתם שונה. בפלאפון ובאורנג' קיבלתי מידע כללי סביר על המכשיר והמחיר. פחות על החבילה האפשרית. כשהתקדמתי הלאה, נתקלתי בחלון שביקש ממני פרטים והבטיח שיחזרו אלי. במקרה של פלאפון אני עוד מחכה (חלפו יומיים). במקרה של אורנג' הטלפון צלצל מייד, ומענה אוטומטי הציע לי לשוחח עם בן אנוש. הסכמתי, חיכיתי, חיכיתי, התייאשתי, ניתקתי.

רק בסלקום קיבלתי מידע מלא ואפשרות רכישה באתר. זה לא מעיד על טיב שירות הלקוחות שלהם, מהירות הגלישה שהם מציעים, איכות השיחות או אפילו האטרקטיביות של העסקה. זה כן מעיד על תפיסה שונה – ונכונה – של המדיום. האינטרנט לא אמור להיות מעבר, שלב ביניים בדרך לשיחת טלפון. הוא אמור להיות הדבר עצמו.

יש משהו בלתי סביר לחלוטין בעובדה שרק חברה אחת מתוך השלוש מאפשרת ביצוע פעולה כזו ברשת. ארכאי, מיושן ואפילו מדכדך. אנחנו רק כאילו בעידן הדיגיטלי החדש. בפועל זו עדיין אותה חנות מכולת.

אייפון, אנדרואיד והשליחות הסודית שלי במזרח אירופה

הבנתי שהאייפון, כמו גם אנדרואיד, יודע לספר איפה הייתי. כתבו על זה בכל מקום פחות או יותר – למשל כאן וגם כאן.

יש לי שתי שאלות:

1. למה זה מפתיע, בעצם? אם אנחנו מורידים אפליקציות מבוססות מיקום, אם אנחנו רוצים שהטלפון החכם לאללה יידע לספר לנו איך לנסוע, ובאיזה בית קפה אנחנו יושבים כדי שנעשה צ'ק אין – הרי שעניין זיהוי המיקום הוא די חיוני, לא?

2. חשוב יותר – למה שזה יהיה אכפת לי, בעצם? כן, אם אני עבריין, סוכן מוסד במשימה חשאית (במזרח אירופה! המלחמה הקרה שולטת!) או באמצע תהליך גירושים מכוער במיוחד, המידע הזה יכול להיות בעייתי. וכן, ראוי שאפשר יהיה לכבות את האופציה הזו. מסכים.

מצד שני, כבר שנים ניתן לאתר את המסלול שעברנו באמצעות מידע שהתקבל מהמכשיר הסלולרי. אני לא מבין למה זה צריך להפריע לאדם הסביר. כן, אפילו אם אפל תמכור את המידע, והפרסומות שמציקות לי יהיו פתאום – פה פה פה פם! – מבוססות מיקום ורלוונטיות יותר.

ואתם תמיד יכולים לקנות נוקיה.

אייפון ואלימות, או עידן חדש ובריונות ישנה

"לא מעניין אותי, אני מגיע לקחת את הכסף שלי, ואני לא אבוא לבד".

זה ציטוט לא מדויק. לא הייתי בטוח שאני שומע טוב. "אתה מאיים עלי? מה בדיוק תעשה, תבוא עם חברים ותרביצו לי"?

זה נגמר בכלום, כמובן. כל העניין היה סביב אייפון שנמכר דרך מודעה באינטרנט, ומחלוקת לגבי מצבו האומלל. בסופו של דבר זה נסגר בפשרה הוגנת. משהו שאפשר היה להגיע אליו גם בלי ללכת לכיוונים נוסח הסופראנוס.

היה לי חבר שטען שאני תמיד מופתע. אני מניח שהכוונה שלו היתה למשהו בין נאיבי לטמבל. הוא בטח צדק. אבל היי, יש הבדל מהותי בין קריאה בעיתון על מישהו שנדקר בגלל סיגריה, לבין קבלת איום מרומז במכות באופן אישי  ופרטי לגמרי, ועוד בגלל השטות הזאת של סטיב ג'ובס. כן, אני מודע לזה שזה הדיבור היום. זה עדיין מבאס להפליא.

מוסר השכל: מתברר שהאמירה המפורסמת על להתכונן למלחמה אם רוצים שלום תופסת גם בשוק מכירות הגדג'טים יד שנייה. איזה יופי.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: