ארכיון תגים | אימה

למה טראמפ עושה לי טוב

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

trump-doll

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

כך למדתי לאהוב סרטי אימה

לא מזמן ראיתי סרט אימה מוצלח למדי, אחרי כמה שנים של הימנעות מהז'אנר. The Conjuring מומלץ לא מעט בגלל המודעות העצמית שלו, וגם כי הוא מפחיד. נורא. ונזכרתי איך ולמה למדתי לחבב סרטים כאלה. אני מניח שזה קצת כמו רכבות הרים (שאני לא אוהב) – החופש שבפחד נשלט.

The Conjuring. מפחיד אבל פחות

התחלתי לחבב סרטים מפחידים איפשהו בסוף שנות העשרים שלי. לא אהבתי את הז'אנר לפני. אני זוכר את עצמי חוזר מחבר בשנות התיכון, אחרי שישבנו בחבורה לצפייה לילית בנוסע השמיני. הרחובות של רעננה היו חשוכים וריקים. זו רעננה, אין מה לעשות ברחובות. והיה, תאמינו או לא, ערפל, והכלבים – זו רעננה, בתים פרטיים וכלבים – ייללו. זו היתה דרך ארוכה מאוד עד הבית. לא הבנתי למה הייתי צריך את זה.

ואז, אחרי שכבר התחתנתי, ובעיקר אחרי שהפכתי לאבא, התחלתי לחבב סרטים שמקפיצים אותך על הספה. הייתי רואה אותם לבד, כשהזדמן. מכבה אורות, מתקרב למסך, ונותן ללב להאיץ פעימות. והם עדיין היו מפחידים, אבל אחרת. לא היתה בעיה להירדם אחר כך, נאמר.

כי באיזשהו שלב בחיים הפחדים שלך הופכים לגדולים ומעשיים. עם כל הכבוד לרוחות ודמונים וחייזרים, יש המון דברים מאיימים הרבה יותר ביום יום. שלל חרדות הורות מצמיתות, ואינספור אפשרויות לפגיעה וכאב בחיי היום יום גם בלי דרמה מיוחדת, בלי ששערי השאול ייפתחו, בלי קללה מסתורית שהוטלה על נדל"ן כלשהו. אתה מגלה שיש דברים אמיתיים לגמרי שלא יתנו לך לישון. אתה גם מגלה שלפעמים אתה יכול להיות גם המפלצת בסיפור, ושפחד וכאב עובדים לכל הכיוונים.

וסרטי אימה הופכים לאסקפיזם. למנה של פחד מרוכז עם חוקים ברורים, והיגיון, והתחלה וסוף. לפחד יש שם, והוא משהו חיצוני שמובס, לא משהו פנימי שצריך לחיות איתו. לסרט יש גם אורך מוכתב מראש, לא הנצח שעובר כשחבר טוב מגויס ל"מבצע" בעזה או כשצאצא מאחר לחזור ואי אפשר להשיג אותו בטלפון. ואין פלא שגם בארץ התחילו לעשות כאלה, ואפילו מוצלחים. ועכשיו אני מחכה להקרנה הבאה. קצת פחד מרוכז לוורידים עושה טוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: