Tag Archive | אימפריה

מישל וולבק: על פורנו שעושה נעים לבורגנים

חשבתי על המאמר המצוין הזה, של ברט איסטון אליס, בזמן שישבתי במסיבת העיתונאים של מישל וולבק. אם אין לכם כוח לקרוא 3 עמודים: איסטון אליס אומר שצ'רלי שין הוא פוסט-אימפריה. אם הבנתי נכון, המשמעות היא שהוא לא משחק לפי החוקים, אלא מתעקש לחשוף את מנגנון גלגלי השיניים שמאחורי התפאורה. הוא אומר מה שבא לו, ולא חושב על ההשלכות. לפי איסטון אליס, כשטייגר וודס מתנצל בשידור חי על שלל הבגידות שלו, זה אימפריה. שקר ברור ומוסכם שנועד לאפשר למכונת המזומנים של החסויות להמשיך לעבוד. וכולנו יודעים את זה. כשצ'רלי שין אומר שזה סבבה לשכב עם כוכבות פורנו וזונות יקרות במיוחד, כשאתה על 7 גרם קוקאין, זה פוסט-אימפריה. כי זו אמת, ולא עמדה שמייצגת את מה שנתפס כראוי להיות אמת. זה חורג מהכללים הלא כתובים, מהאתיקה המתחסדת. האימפריה.

עטיפה יפה, אין ספק

קראתי שני ספרים של וולבק. פלטפורמה, והחלקיקים האלמנטריים. שניהם נראו לי קצת כמו אנטי בורגנות לבורגנים. אין בהם חמלה, לפחות לא כזו שאני הצלחתי לזהות. בני האדם הם יצורים בזויים, נחותים, עבדים לתשוקותיהם, ובסופו של דבר אומללים. וולבק כותב מצוין. יש לו תובנות מרתקות – בעיקר אהבתי את האבחנה שלו על הגלגול של מהפיכת השלום והאחווה ההיפית לדקדנס אלים נוסח צ'רלס מנסון. אבל משהו בספרים שלו חלק מדי. הקורא מביט מהצד. הוא לא באמת מוצא את עצמו בחברה הסדיסטית שוולבק מתאר, ובגיבורים הבעייתיים שהוא בורא, מהסיבה הפשוטה שכל העניין לא מציאותי. וולבק נפטר מהמאפיינים האנושיים שלא נראים לו – טוב לב, חיבה, אלטרואיזם, תכונות נדירות אבל קיימות – והתוצאה שטחית משהו. אני לא קונה את זה, כי הוא לא גורם לי לחשוב על זה אחרי. קריאה של ספרי וולבק היא חוויה לא נעימה מצד אחד, שעושה מסאז' לאגו ולאינטלקט מצד שני, ומתפוגגת לה.

ויש את הסקס. בשני הספרים הללו, המון סקס. קצת יותר מדי. סקס מוכר? מה פתאום. וולבק ישב במסיבת העיתונאים ונראה רציני וסגפן מדי. לא יכול להיות שתיאורי האורגיות, המציצות, השלישיות והאנאלי נועדו לגרות את הקורא בביתו אשר בפרברים. אלא אם זה חלק מהעניין. אלא אם הדמות הכחושה, הלא נחמדה במופגן, שישבה על הבמה ועישנה, היא חלק מהפאסון. כוכב הרוק של ההלקאה העצמית והצקצוק.

רוב השאלות באירוע, אם לחזור לאיסטון אליס, היו לגמרי אימפריה. היו את השאלות הפרובינציאליות המתבקשות (ניסו ללחוץ עליך לא לבוא לארץ?) והשאלות האמנותיות המתבקשות (שונא נשים? כותב על עצמך?). רק שתי שאלות בלטו לטעמי כמעניינות באמת, ולא כחלק מהמשחק המוסכם מראש של קידום מכירות. אחת דנה בעטיפה שנבחרה להדפסה בעברית של הספר, ובשאלה אם הסופר היה מודע לקונטקסט הפוליטי שלה. השנייה היתה מעניינת יותר: נדמה לי שזה היה כתב מטיים אאוט שהזכיר לוולבק ראיון בו התוודה שכשהוא נשאל על חייו הפרטיים, הוא משקר. באופן לא מפתיע, שתי השאלות לא זכו לתשובה מעניינת במיוחד. וולבק אמר משהו על זה שכולם משקרים כשהם נשאלים על עצמם. זה נשמע טוב, רדיקלי וחכם כזה. אבל מה זה בעצם אומר? זה הרי לא ממש נכון.

היתה הרבה צרפתית באוויר, וקרואסונים קטנים בצד, וזה היה נחמד. ותרבותי. ועדיין – אני חושב שהאמירות המשמעותיות באמת על המצב האנושי כיום נמצאות ביצירות יומרניות פחות, וכנות יותר, מהספרים של וולבק. במקומות שחומקים מתחת לרדאר של האימפריה.

%d בלוגרים אהבו את זה: