השמים מאדימים ואני מבין שני דברים: שהטיסה עם תומר לניו יורק היתה בעיתוי מופלא, רגע לפני גל נוסף, ושהסיכוי שאטוס שוב בעתיד הנראה לעין קלוש. לא רק בגלל האומיקרון ושאר הורויאנטים שרק מחכים לתורם, אלא בגלל חוסר השליטה בואכה חוסר אונים שמאפיין את התקופה. להיתקע בחו״ל בגלל בדיקה חיובית? לנחות בארץ ולגלות שאתה בדרך למלונית? לא תודה, עצביי הרופפים לא נועדו לשכאלה.

כלומר זו היתה הטיסה הראשונה שלי מזה שנתיים, וכנראה האחרונה לתקופה ארוכה ארוכה, וזמן טוב לכתוב על אהבתי הגדולה והמשונה לטיסות.

אני שונא לטוס. אני לא מבין את הקונספט, אין לי מושג מה מחזיק את גוף המתכת הגדול באוויר ומונע ממנו להתרסק, ולפני כל טיסה אני תוהה מה עדיף? להתרסק על הקרקע ולסיים ככתם לח, או בים כדי להזין כריש מזדמן. והצפיפות – במטוס עצמו ובשדה התעופה, התורים המתפתלים הארוכים, תינוקות מייבבים בשעת לילה מעל האטלנטי, בודקים בטחוניים שמסתכלים עלי עקום.

אבל בתוך כל זה יש שלווה ייחודית שרק מדבר מבודד או טונדרה קפואה יכולים להציע. כי בבטן המטוס, אחרי הרגעים הופכי הקרביים של ההמראה וקיפול הגלגלים, אני מנותק מהעולם. מנותק מהאינטרנט, מהודעות ווטסאפ, מחדשות, מבחירה חופשית. אין לאן ללכת כך שאין צורך להתלבט, אני יכול לקרוא אך ורק את הספרים שהבאתי ולצפות במה שהמסך הקטן שעל הכיסא שלפני מציע ותו לא. 

והאוכל, הו האוכל – יש לי פטיש למזון טיסות, מנות מחוממות במגשית פלסטיק עם נייר כסף בלתי מפתה מעל, שעל הקרקע לא הייתי מעיף בהן מבט שני, הופכות בגובה 30 אלף רגל לפיתוי שאין לעמוד בו. לחמניה לא טרייה עם חומוס תעשייתי? מנת עוף לא מזוהה עם מחית שנטען כי היא פירה? כן, תנו לי עוד מזה בבקשה. ואחרי שאסיים אתפנה לטעום מקינוח הפרווה ולבדוק לאיזה שפל חדש של מרקם וטעם אפשר לצלול. אני מת על זה.

אל תספרו לי שכל זה לא מדויק, שלא לומר תחת איום של הכחדה מוחלטת. חיבור Wi-Fi בטיסות קיים כבר תקופה, אם כי בתשלום, ומבחינתי מדובר במקבילה לתשלום על מי ברז או אוויר. אפשר גם לטעון מבעוד מועד תכנים מנטפליקס על הטלפון-מחשב-טאבלט ולעקוף את ההיצע המצומצם שמסופק בטיסה, להצטייד בקינדל עם חצי ספרייה עירונית עליו, שלא לדבר על סנדוויצ׳ים וחטיפים. המציאות הקרקעית הולכת ופולשת אל בועת האושר הגדולה שבשמים.

אבל אני מתעלם מכל זה. מבחינתי הטיסה היא נירוונה, ניתוק מדיטטיבי מעולם של שפע קיצוני ופומו בלתי נגמר, קפסולה לנוח בה, לקרוא ספרים ללא הפרעה, ולחשוב מחשבות שחושבים מעל העננים. לא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה שלי על מטוס, עם מסיכה ובלי דאגות. 

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.

אני לא יודע איך לעזור למתבגרת כשהיא אומללה. בעצם אין לי באמת איך לעזור לה. אני יכול לחבק אותה, אני יכול להציע עצות שנפסלות על הסף, ולעתים, כמו הבזק של חדקרן בין העצים, גם לומר משהו שקצת מקל על המועקה שלה. אנחנו יושבים בחדר שלה בתחילת שבוע שעומד להיות מעצבן ומתסכל רק שאני עוד לא יודע את זה. השיחה הזו היא ההתחלה שלו.

החיים שלה קשים עכשיו. זה גיל כזה, אוסף של לחצים מכל הכיוונים ולא משנה מה מדומיין ומה לא. וכל מה שאני יכול לנסות להציע הן פרופורציות. להסביר לה שהכל יחסי. ואולי חשוב יותר, וזה גם הטיעון היחיד שמצליח להבקיע את חומת הייאוש – שגם אצל החברים שלה זה ככה. זה לא קשור כנראה לגיל ולמגדר. לא משנה מה מפרסמים בפייסבוק ובאינסטגרם, חופשות, חתולים ופוד פורן, כולם מחביאים בפנים את חוסר הביטחון שלהם ומשחקים אותה. שופוני יא נאס.

היתרון היחסי היחיד שיש לי עליה הוא הסחורה המשומשת שאני מציע לה, פרופורציות. ב-99% מהזמן אני מודע לזה שגם כשאני לחוץ, חרד, לא בטוח, רוב הסיכויים שזה גרוע פחות ממה שאני חושב. אני יודע את זה כי כבר קרו לי דברים שהיו גרועים בדיוק כמו שחשבתי. לפעמים גם קצת יותר. אני גם יודע שהכל עובר. ושאני יכול להתמודד. וזה כל מה שיש לי, יתרון עומק קל.

אני גם יודע – לרוב – שכולם משחקים קצת, כולם על הבמה. מדגמנים את החיים שלהם בצילומי אוכל וילדים בפייסבוק. האנשים היחידים שאני חושד שהם באמת מאושרים ממני הם אלה שמנהלים שיחות מעמיקות, ארוכות ונטולות הומור על משכנתא וחנייה. יכול להיות שכאן אני מחמיץ משהו. אבל זה כמו לקנא בחייזרים מתקדמים טכנולוגית. אין סיבה לטרוח.

אין לי משכנתא אבל אני שוכר דירה שצריכה להיות נוחה לכולנו, כך שמצאתי את עצמי בדרך לאיקאה עם חברה טובה. ניצלתי את הדרך כדי לקטר על השבוע המחורבן שעבר עלי. אחרי שסיימתי להתלונן היא שאלה אם אני רוצה קצת פרופורציות. בטח רוצה. היא סיפרה לי על הצרות שלה. היא התאלמנה לפני פחות משנה, והילדים שלה מתמודדים עכשיו עם האבדן. זה קורע לב. איפה הצרות המינוריות שלי, ואיפה הכאב המטורף הזה.

לכאורה זה עוזר לכמה דקות, פרופורציות. זה אקמול נחמד. אחר כך אתה שוקע בחזרה בצרות הפרטיות שלך. מה יותר גרוע מתולעת בתפוח שאתה רוצה לאכול? השואה. תמיד יש משהו גדול יותר ורע יותר, אבל אתה תקוע בעולם שלך. התרופה הזו, פרופורציות, לא באמת מעלימה את הכאב. לי היא בעיקר עוזרת לראות את שאר הדברים שמסביבו. להיות אסיר תודה על כל מה שכן יש לי, מה שכן עובד, מה שהצליח עם או בלי כוונה. המתבגרת והאחים שלה, למשל, שגורמים לי אושר אינסופי.

השבוע מגיע לסוף טוב. נותר רק לחכות שגם גיל ההתבגרות יעבור. אחר כך זה בסך הכל החיים.

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

תקציר העלילה: ביום הראשון לפתיחת מושב הכנסת נאם שר האוצר בכנסת, נאום שנפלו בו, איך לומר, אי דיוקים.  לפיד האשים את האופוזיציה בשיתוק המדינה ואחריות לאלפי מובטלים חדשים, לא פחות, בגלל העתירה שלה בנושא עתודות הגז לבג"ץ – עתירה שמונעת ממפעלים חיבור לגז, ומעמידה את עתידם בסכנה. אין עתיד. אכן דברים קשים.

למחרת פרסם רביב דרוקר פוסט בנושא. דרוקר, עיתונאי רציני לפחות לעניות דעתי, הרים טלפון למנהל אחד המפעלים שלפיד הזכיר בנאומו, וזה אישר שאין קשר בין הדברים. הבעיות של המפעל עם חיבור לצינור הגז קיימות כבר זמן מה, ואינן קשורות לעתירת האופוזיציה.

מכיוון שהפוסט היה מוצלח ומרגיז, ומכיוון שהיה לי כנראה קצת זמן מיותר, מה שמוביל בהכרח לשטויות, העתקתי לינק לפוסט של דרוקר לקיר של לפיד בפייסבוק. אל תחפשו אותו שם – הוא נמחק באופן מסתורי. אבל לא לפני שעורר שלל תגובות, כולל של גולש אחד שכתב שאמנם לא קרא את הפוסט של דרוקר, אבל הנה תגובה: צילום מסך של פוסט שטוען שעיתונאים מקנאים בלפיד על הצלחתו, ולכן רודפים אותו.

מכאן התפתח דיאלוג הזוי למדי. מכיוון שהאיש כתב שאינו קורא פרשנים, הצעתי לו בכל זאת לקרוא את הטקסט. דרוקר הרי מביא שם עובדות ואף מוודא אותן עם מנהל המפעל. האיש סירב ונותר איתן בדעתו. המשכתי לנסות לשכנע אותו. ציינתי שמדובר בטקסט לא ארוך, ושלא יזיק לו לבדוק על מה הוא מחווה דיעה. לא, הוא לא יקרא. הבאתי תקציר מהדברים כולל עובדות. והנה התפתחות דרמטית – הבחור בדק בגוגל וטוען שהמסקנות שונות! כתבתי לו שאני שמח שהוא קרא סוף סוף את הטקסט, ומה לגבי העובדה שדרוקר דיבר עם מנהל המפעל?

ובכן, השיב האיש, הוא לא קרא את הטקסט רק חיפש בגוגל. הוא לא מאמין לפרשנים, רק לדיווחים עובדתיים, בניגוד אלי, שלדבריו מאמין לכל מי שיש לו מיקרופון ביד.

בשלב הזה התייאשתי ואיחלתי לו חיים מאושרים. התשובה היתה ציטוט מהתגובה הרשמית שעלתה בינתיים לקיר, לפני המחיקה התמוהה, שציטטה את יו"ר התאחדות התעשיינים שטוען שדברי שר האוצר מדויקים. אכן מקור נטול אינטרסים.

בתגובה העליתי לינק למערכון קלאסי של כותב ששר האוצר מן הסתם מחבב, אפרים קישון, שנקרא בניין ההסתדרות נהרס. אני מניח שהסאטירה של קישון הופנתה אז נגד השמאל המפא"יניקי. היא עדיין רלוונטית כשזה מגיע לאנשים שמעדיפים לעצום עיניים וללכת בעקבות המנהיג, במקום לקרוא דברים מטרידים ולהידרש למחשבות, ספקות, ושאר עיסוקים שאינם טובים לשינה נינוחה ולעור הפנים.

למחרת כבר עבר הנושא לדיווחי החדשות, אלה שהאיש מפייסבוק טוען שהוא כן קורא. כאן, למשל. לא שזה באמת משנה.

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.