והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

בעצם, אומרת האוקראינית הלוהטת, אתם שני טעמים של אותה דת. היא הגיעה לדרי, עיירה אירית משעממת, במסגרת משלחת של תלמידי תיכון ולא מבינה למה פרוטסטנטים וקתולים נוהגים לפוצץ זה את זה על בסיס קבוע. כשמנסים להסביר לה שיש כאן מורכבות דתית ופוליטית, זה נשמע לה אידיוטי. זה באמת אידיוטי.

"נערות דרי״ (בנטפליקס) מתרחשת באירלנד בתחילת שנות ה-90. הגיבורות הן תלמידות תיכון דתי שעסוקות בבנים, סמים ועוד קצת בנים, כשמסביב מפטרלים חיילים חמושים, ומדי פעם צריך לנסוע לבית הספר בדרך הארוכה כי יש מכונית תופת על הכביש. היא מצחיקה נורא, עם פסקול אייטיז וניינטיז חמוד, וקצת מדכדכת דקה אחרי שהפרק נגמר.

יש משהו אבסורדי בעובדה שדווקא בישראל אפשר להבין סדרה שמגיעה מצפון אירלנד טוב יותר מכל מקום בעולם כמעט. באחד הפרקים, הבנות נוסעות באוטובוס לבלפסט, להופעה של טייק ד'את, ללא אישור ההורים,   ונתקלות במקרה במנהלת בית הספר. הן ממהרות להכחיש הכול, כולל בעלות על תיק עם כמות יפה של אלכוהול. ברגע שהמנהלת מבינה שמדובר בתיק ללא בעלים היא קוראת לנהג לעצור את האוטובוס, ובסצינה הבאה רובוט משטרתי מפוצץ את בקבוקי הוודקה של הבנות. צפון אירלנד בואכה קו 5, תל אביב.

בפרק אחר המשפחה צופה בטלוויזיה בג׳רי אדאמס, מנהיג השין פיין, ארגון ההתנגדות המרכזי בצפון אירלנד, מתראיין בטלוויזיה. הקריינית מציינת שהקול הוא כמובן קולו של שחקן, שמדבב את אדאמס. הלכתי לבדוק מה לעזאזל. מתברר שבין 1988 ל-1994 אסר החוק הבריטי על השמעת קולם של אנשי שין פיין ועוד 11 ארגונים צפון איריים. מה עשו ערוצי הטלוויזיה? המשיכו לשדר ראיונות ונאומים, אבל עם דיבוב. טמטום, דמיון ויצירתיות משמשים בערבוביה מופלאה.

כל זה בעיקר מאשר את העובדה שכולנו בני אדם, טיפשים ועיוורים באותה מידה, ולא משנה איפה נולדנו. כשבוחנים את צפון אירלנד בפרספקטיבה של זמן קל לצקצק ולגחך על האבסורד. אבל כשמפנים את המבט לכאן? סכסוכי טריטוריה בלתי נגמרים בין בני אדם שמאמינים או לא מאמינים בווריאציות של אותו אל. דתות ממוסדות שמקדשות טקסים ומקומות ולא חיי אדם, ומה זה משנה אם זה מוביל לפיגועים או אסון המוני. המערכת חזקה מדי, רעבה מדי, עסוקה בעצמה. ארגון התנגדות אירי אחד הופך ליותר מעשרה, דתות מתפצלות, נהלים ושכל ישר ניגפים מול אינטרסים, כוחנות וחמדנות.

ההמונים שנרמסו בהר מירון לא יזכו לצדק. ספק אם תהיה ועדת חקירה בעלת סמכויות ושיניים, ספק גדול יותר אם מישהו ייקח אחריות ויתפטר. ימצאו ש״ג, אירוע אחר יתפוס כותרות ויאללה הלאה. הם קרבנות של פיצול, של קבוצות שישלמו כל מחיר כדי לשמור על הגטו הפרטי שלהן, של מנהיגים לכאורה שמעדיפים את האינטרס הצר על רווחת הזולת. הם לא שונים בהרבה ממוסלמים שנרמסים במכה, מקתולים או פרוטסטנטים שנורו או התפוצצו באירלנד, מקורבנות איוולת בכל העולם.

בצפון אירלנד הגיעו להסכם שלום מורכב ועדין והכול נראה מצוין. היום כל זה בסכנה בגלל הברקזיט, ללמדנו שגם כשבני אדם מצליחים לפתור סכסוך, אין סיבה לנשום מהר מדי לרווחה. אני מייחל ליום שבו כל מה שקורה עכשיו מסביבי יהפוך לחומר נוסטלגי לסדרה משעשעת, דומה לזיכרון מאיזו פאזה מטופשת מגיל ההתבגרות, משהו שהיה ועבר והיום מתקבל בסלחנות וחיוך. ואולי האיוולת והעוולות של אותה תקופה יהיו קצת פחות מטופשות, ויגבו קצת פחות חיי אדם.