Tag Archive | אלימות

רק רוצים לראות קצת מכות

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

מכות וחיבוקים

הילד בא אלי לאכול צהריים בעבודה ודיברנו על מכות. אם לדייק: על האחווה שנוצרת בין שני אנשים שמנסים לפרק אחד לשני את הצורה בכל דרך אפשרית כמעט.

לא הבנתי. זה אחד הדברים שגורמים לי להסתכל על הילד בהערצה ותדהמה. לפעמים לא ברור לי מאיפה הגיעו אליו חלק מהגנים, אולי דילגו דור היישר מהסבא שאיש לא הכיר. התחלתי לראות איתו קרבות UFC – ערבובייה של אמנויות לחימה שבה מותר הכל – אגרופים ובעיטות, מרפקים וברכיים, חניקות ושאר ירקות. יש חוקים. אסור נגיחות, למשל. בכל זאת, אנחנו בני תרבות.

הילד מתאמן ארבע פעמים בשבוע, פעמיים באגרוף תאילנדי – בעיטות, מרפקים וכל זה – ופעמיים בג'יו ג'יטסו, סוג של היאבקות יפאנית. העניין שלי בכל זה התחיל בגללו, אבל זה תירוץ קל מדי. אי אפשר להכחיש את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאלימות. יש משהו ראשוני מאוד בתגובה לשני אנשים מיומנים שנכנסים לזירה. כל זירה. זה מרתק ומרתיע. זו לא היאבקות מבוימת, זה לא איגרוף עם כפפות גדולות וחוקים נוקשים. הזירה לא פעם מאדימה מדם. קשה להתעלם מההיבטים הנצלניים של הספורט, צמד אנשים שפוגעים אחד בשני כמו גלדיאטורים רומאיים כדי לבדר את ההמון. תמורת סכומים נאים, בסדר. אז מה. קשה להתעלם גם מההקשר של כל זה ללבטי הגבריות שלי, ובכלל. בעידן התרבותי, הפוליטיקלי קורקט, זה מפלט נוח, ברברי ונעים.

הנקודה שעלתה בשיחת הצהריים היתה חיבוקים. בסוף לא מעט מהקרבות, בשנייה שבה הצופר מזמזם, הלוחמים מפסיקים מייד לנסות ולשנות את מבנה הפרצוף של היריב ולוחצים ידיים בספורטיביות. ולפעמים אפילו מתחבקים. זה בלתי נתפס בעיני. שנייה לפני הם חנקו, מעכו, פצפצו ושברו. ועכשיו הם מחבקים. אני לא אוהב כשכואב לי. כשמישהו מכאיב לי, גם בטעות, הדחף הבסיסי הוא להחזיר. אני מאוד לא מחבב אותו. אבל שם על המסך? מתחבקים.

לא תמיד, לפעמים יש עוינות של ממש בין הצדדים. בסרטון מרתק ששחררה התאחדות ה-UFC לכבוד יום הולדת 25 לארגון נאמר מפורשות: דם רע מוכר. הטבלה לא משקרת: קרבות בין לוחמים שטינה שוררת ביניהם מוכרים יותר כרטיסים. לא פעם גם קרבות כאלה מסתיימים בלחיצת יד, חיבוק, חיוך, שמעלים חשד שהלוחמים תרמו קצת תיאטרון לכל העניין כדי להכניס עוד קצת כסף לארנק. יש בזה משהו מעורר הערכה. ותמוה.

לא בעיני הילד. הוא לגמרי קולט. הוא מנסה להסביר לי איך לפעמים במכון, כשאימון מתלהט והופך לקרב מוצלח במיוחד נוצרת תחושת קירבה בין הלוחמים. במקום ריחוק ועוינות, יש קצת אהבה.

אני מניח שככה מרגיש מערבי טיפוסי שלא יצא את גבולות היבשת כשמנסים להסביר לו את הניואנסים של התרבות היפאנית. אני יכול לעבד את זה רציונאלית, לא להבין באמת, לא לקשר את זה לשום חוויה שחוויתי. אני קצת מקנא בילד. והרבה שמח. שירביץ ויתחבק.

בריונים במגרש של הבן שלי

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.

בין החוף ביוון ליריות בשרונה

הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.

סבא וסבתא שלי והנקמה היהודית של סמוטריץ'

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

תעשה את ההפך (החוג החדש שלי)

בשיעור השני או השלישי החליט המורה שעובדים על גלגולים, ואני הבנתי שאין לי מה לחפש כאן. מה לאדם בלתי גמיש כמוני ולאקרובטיקה על המזרון. אבל אחרי הסבר קצר על הטכניקה, וניסיון חסר התלהבות לבצע, גיליתי פתאום שזה דווקא אפשרי. רחוק מלהיות חינני ומושלם או אפילו מוצלח, אבל בכיוון.

סיבות ללמוד אייקידו: זה קרוב לבית, בשעות חצי סבירות אחרי העבודה, לא בימי ילדים ואולי הכי חשוב – זו אמנות הלחימה הכי רגועה ועם הכי פחות פציעות שיש. כולם נחמדים, כולם עובדים ביחד, אף אחד לא מעוניין לשבור לך אף או להוציא את הברך שלך מהמקום.

וזו ואולי גם הפעילות הכי פחות מתאימה לי. אייקידו עובד על גמישות – פיזית אבל גם מחשבתית. צריך לזרום עם הפרטנר, לא ללכת איתו מכות. צריך לזוז לאט ומדויק, במה שמזכיר יותר כוריאוגרפיה וריקוד, ופחות סרטי ואן-דאם ודוני ין. ללכת נגד האינסטינקטים, נגד הרציונל, לחשוב פחות, לשים לב לצד השני קצת יותר. לא להפעיל כוח ולהוציא אגרסיות. ולהישאר כל הזמן קרוב וצמוד לקרקע. לא להתרומם מדי, לא לאבד מגע.

התוצאה היא שכל שיעור עד כה מתנהל באופן דומה: חוסר חשק עז להגיע אחרי יום עבודה. אילוץ עצמי לצאת החוצה בטרנינג ולצעוד חמש דקות. חוסר אמון לגבי כל הרוחניות הזו מחד והגמישות הנדרשת מאידך. ואז התחושה הנעימה הזו של קליק במוח כשאתה לומד משהו חדש. או מגלה שהגוף שלך יודע לעשות משהו שלא חשבת שהוא מסוגל לו.

הפרק החביב עלי בסיינפלד – הפרק היחיד שממש אהבתי – הוא הפרק בו ג'ורג' מחליט לעשות את ההפך המוחלט ממה שהוא רגיל לו. להתעמת עם הבוס, להתחיל עם הבחורה, לשאוג על ערסים אמריקאים בקולנוע. זה עובד לא רע, אחרי שהוא מצליח להיכנס לזה. יש משהו מאוד מפחיד בלסטות מהדפוסים הרגילים שלך, וככל שאתה מבוגר ומקובע יותר זה קשה יותר. אתה מתרגל לפתרונות הקלים, לעקוף במקומות הלא נוחים. זה מסובך להגיד לא לדברים שקשה לך לסרב להם, וכן לדברים אחרים, ולבחון מחדש עם איזה אנשים עדיף להתרועע. וקודם יש את ההבנה התאורטית, רק אחר כך מגיע היישום.

עם קצת התמדה – עניין של שנים ספורות – האייקידו אמור ללמד אותי איך לפרק למישהו את הצורה. אני לא תולה תקוות גדולות בפן הזה. אם כבר נראה לי שהוא יכול לסייע בכל מה שקשור להזדקנות המפרקים שלי, למשל. ואולי גם בכל מה שקשור לדפוסים קשיחים והרגלים מגונים. לא מהפך קוסטנזה-סטייל, אבל אולי גלגול קליל גם אם לא חינני הצידה.

 

 

 

 

 

הנסיכה הקסומה וגריז או פמיניזם כפי שהסבירה לי בתי

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

כשהשמאל ילמד להפסיק לפחד לדחוף קצת

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

באטמן בן 75

האביר האפל בן 75. די.סי אפילו הכינה לו לוגו מיוחד, כראוי למי שמביא הביתה את הבייקון, יחד עם סופרמן. בקולנוע, וגם במכירות חוברות מצוירות, באטמן הוא מותג מנצח.

Batman75-logo-RGB-blk-PR-1-43e5c

כבר כתבו לא מעט על הסיבות לפופולריות של איש העטלף. העובדה שאין לו כוחות-על הופכת אותו לנגיש יותר. מה שמניע אותו הוא אובדן ילדות לא מפוענח, לא סגור. יש מעט אנשים שלא יכולים להזדהות עם זה, כמו גם עם הרצון האמורפי בנקמה. לא נקמה ממוקדת, אלא כעס על העולם, בור אפל בנשמה שאין לו תחתית.

לא מזיק גם שיש לו גדג'טים מגניבים, כסף בסדר גודל של טייקון ותלבושת מעולה. גם העובדה שכמה מיוצרי הקומיקס הכי טובים לקחו אותו למקומות קיצוניים למדי – מי אמר פרנק מילר ולא קרא את Year one או The dark knight returns – לא הזיקה. מומלץ אגב לעקוב אחרי הכרטיס הלא רשמי הזה של איש העטלף בטוויטר.

GalleryGraphicNovels_1900x900_BatmanTDKR_52af9e0b71daa3.50638882

רעמים וברקים בליל חורף קר

אבל אחד ההסברים החביבים עלי לאהבה לבאטמן בפרט וגיבורי קומיקס בכלל נמצא ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון. אחד הספרים האהובים עלי, אגב. גיבורי הספר הם צמד נערים יהודים בניו יורק שבתקופת מלחמת העולם השנייה, שיוצרים גיבור קומיקס בשם האסקפיסט. שייבון מכניס לעלילה דמויות ואירועים היסטוריים, כולל דיוני ועדה של הסנאט בנושא עבריינות נוער ב-1954, עם דגש מיוחד על קומיקס.

אחת הדוגמאות להשפעה השלילית של המדיום על הנוער שעלו בדיוני הוועדה היתה באטמן, גבר בודד שחי בטירה עם נער צעיר (רובין) שאותו לקח תחת חסותו. קל לראות מה הקפיץ את הממסד כאן: רמיזות הומו-ארוטיות, ניצול בני הנוער, ומה לא. התוצאה של כל הדיונים האלה היתה הקומיקס-קוד, משהו דומה למדיניות האצלנו-לא-תראו-פטמה של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות.

אבל לשייבון יש הסבר אחר. יוצרי הקומיקס והנערים שקראו אותם לא חשבו על סקס בין גברים. הם התבגרו ויצרו בעולם במלחמה, עולם שהאבות בו נעדרו מן הבית חודשים ושנים, ולא פעם לא שבו בכלל. באטמן, סופרמן ושאר לובשי הטייטס לא היו מושא לתשוקה ארוטית. הם היו תחליף אב. כשברוס ווין מאמץ את דיק גרייסון אחרי שהוריו נרצחו, הוא הופך למעין אב מאמץ לילד שחווה טראומה דומה לשלו.

אני מניח שיש משהו מזה במה שגורם לכל ילד, בכל תקופה, להוציא את דמי הכיס שלו על חוברות מצוירות. ולא משנה אם הוא אמריקאי או גדל במקרה ברעננה.

מזל טוב מר וויין, ועד 120 שנות נקמה. עדיין יושב עליך יפה, הטייטס.

למה מירי רגב מפחדת מפליטים

מירי רגב ביקשה, וכניסת המפגינים מקרב הפליטים/מסתננים לכנסת נמנעה. שלא יעשו פרובוקציות. racism

יש ביטוי אמריקאי מוצלח שהולך בערך ככה – דמוקרט היא רפובליקאי שטרם נשדד. הלעג ליפי הנפש הסמולנים ברור: חכו חכו שתחטפו מכות מאיזה ני.. סליחה, אפרו-אמריקאי, שגם ייקח לכם את הארנק, ואולי את האישה, ואז נראה כמה שווה המצפון שלכם באמת.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הימין הלאומני מתלהם מז'אנר הגברת רגב חי על פחד. הוא מורכב מאנשים מפוחדים. הם מפחדים משינוי, הם מפחדים מכל מה שנראה זר ואחר. והם מפחדים ממורכבות. כי אם תתחיל להתעסק בכל מה שהוא לא שחור לבן, העולם יהפוך למסובך הרבה יותר.

אם הפליטים ייכנסו לכנסת, ויקבלו פנים ושם ואישיות, במקום להיות מין המון שחור עור ואנונימי, זו תהיה קטסטרופה. כמו שיודע כל צופה ותיק של סרטי רוצחים סדרתיים, הדבר הכי נכון מבחינת קרבן פוטנציאלי הוא להפוך למישהו עם שם ועבר, במקום לעוד עובדה סטטיסטית בדרך לשחיטה. אם הזרים יצליחו להפוך לפנים ושמות, ולא רק מספרים, תהיה בעיה פשוט להיפטר מהם וחסל.

אם הממשלה תכיר בכך שיש כאן שלל מקרים שצריך לבדוק לגופם, ושאת חלקם צריך להשאיר כאן ולמצוא להם פתרון, זה יצריך ממנה לתכנן ולממן פתרון כזה. מורכב, עדין, מסובך. להפסיק עם הססמאות, ולהתחיל לעבוד. לא עבור טייקונים וקבוצות כוח, אלא עבור מגזר חלש. זה אפילו יחייב פתרון לבעיה שנוצרה בדרום תל אביב – באשמת הממשלה, לא באשמת בג"ץ או הפליטים.

זה משהו שהימין הרגבי לא רוצה. הוא לא רוצה להכיר בשלל אפשרויות של משפחה, לא רק אבא-אמא וילדים. הוא לא רוצה להתעסק עם פליטים. הוא לא רוצה להבין את הפלשתינים. כי אמפתיה תעלה ביוקר, ותצריך ויתורים, והבנה, ותקציבים. לא מהסוג שהולך לצבא. והיא בעיקר תצריך חשיבה בוגרת, מורכבת, לא בשחור לבן. וכל זה לא מייצר ססמאות וגורף קולות כאן ועכשיו. זו עבודה כפוית טובה לטווח ארוך. למי יש כוח לזה.

כבר כתבו את זה אחרים: מפתיע כל פעם לגלות כמה כל לוחמי ולוחמות הימין מפחדים. כל הסדר פשרה הוא התאבדות, כל ויתור הוא איום. כאילו האימפריה הצבאית של המזרח התיכון היא עלה נידף. שיתבגרו.

%d בלוגרים אהבו את זה: