ארכיון תגים | אלימות

למה טרנטינו אהב את "הפרש הבודד"

התשובה לשאלה בכותרת – למה בחר קוונטין טרנטינו בפלופ של דיסני כאחד מעשרת סרטי 2013 שלו – נראתה ברורה אחרי 20 הדקות הראשונות של הסרט. הנה הרפרורים למערבונים קלאסיים שאני ספרתי בפרק הזמן הזה: "חבורת הפראים", "היו זמנים במערב" ו"האיש שירה בליברטי ולאנס". וזו רק ההתחלה. בהמשך חיכו "הטוב, הרע והמכוער" ואלוהים יודע מה עוד. אני בטוח שהחמצתי לא מעט קלאסיקות.

אבל זה מעבר לציטוטים פנימיים ודאחקות הוליוודיות. מה שהופך את "הפרש הבודד" לכישלון מרתק היא העובדה שמדובר במעין מפלצת פרנקנשטיין, שחוברה לה יחדיו מחלקים של סרט קיץ הוליוודי, מערבון קלאסי, וסרט נקמהנוסח טרנטינו. כל זה, בגוף של סרט דיסני. אין מצב שהתרכובת הטראגית הזו יכולה באמת לעבוד.

The-Lone-Ranger-2013-as-William-Fichtner

מוצג א': האיש הרע. הנבל הראשי שמוצג בתחילת הסרט (וויליאם פיכטנר, שמישהו ייתן לו כבר תפקיד ראוי באמת) נוהג לאכול את לבבות אויביו/קרבנותיו. רצוי לחתוך, לשלוף ולתת ביס בעודם בחיים. קניבל בסרט של דיסני, מעניין.

מוצג ב': האיש הטוב. הוא מתחיל כפציפיסט שלא מוכן לגעת באקדח, ומאמין בחוק, כלומר בשיטה. הוא מסיים את הסרט עם אפס אמון במערכת, ונכונות מלאה לירות כדי להרוג. גם אם לצד השני כבר נגמרה התחמושת. נוקם חסר עקבות עם מנטליות של הארי המזוהם? לגמרי טרנטינו-סטייל. אבל כאמור, מדובר בסרט של דיסני – אל תצפו לספירת גופות גבוהה.

לפחות לא ברמת האיקסים על חגורת הפרש. אינדיאנים וחיילים דווקא מתים בסרט כמו זבובים, בסצינת טבח נטולת דם ומטרידה למדי דווקא בגלל זה – שוב, כי זה סרט של דיסני. בקיצור – מתחת למעטה ה"לכל המשפחה" מסתתר סרט נקמה אנרכיסטי-פשיסטי אלים להפליא. משהו שטרנטינו היה עושה איתו דברים משובחים.

הפרש הבודד הוא החמצה. הוא היה יכול להיות מערבון מעולה , והוא היה יכול להיות סרט קיץ מגניב לילדים. הוא מנסה להיות גם וגם, ולא ממש מצליח. ועם כל זה – הוא עדיין מוצלח מכמה תועבות קיץ שתומר ואני ראינו ביחד. כמו ג'ון קרטר, לא ברור למה דווקא הוא כשל. שווה לתת לו הזדמנות שנייה בבית.

משחקי הכס, עונה 2 – יאיר לפיד צודק

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

ישבנים לוהטים, סדרות פושרות

חמש דקות לתוך הפתיחה של מג'יק סיטי, סדרה חדשה מערוץ כבלים אמריקאים, כבר רואים ישבן חשוף וחטוב. גברי דווקא. בהמשך הפרק המצלמה מלטפת מזוויות שונות עוד שניים-שלושה עכוזים נשיים נאים. מספר השדיים החשופים כבר דו ספרתי.

בבוס נראה שלשחקנים שמגלמת את העוזרת של קלסי גרמר יש סעיף-תחת בחוזה: חשיפה אחת לפרק לפחות. היא מאוד יפה, אגב. גם בורדווק אמפייר ומשחקי הכס משתמשות בהמון עירום פורנו רך בין קטע אלים לניבול פה עסיסי. גם שם כולן, פחות או יותר, שוות למדי.

לא שזה רע, סקס ואלימות. אני בעד. אבל נראה שהתעשייה האמריקאית מבצעת בעצמה את מה שהיא נהגה לעשות לסדרות בריטיות: לקחת משהו טוב, לבזוז ממנו את האלמנטים הסנסציוניים הבולטים, ולהשאיר את מה שהפך את הסדרה למוצלחת באמת על הדלפק.

אם מסתכלים על שלוש יצירות המופת הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בעשור-שניים אחרונים – הסופרנוס, הסמויה ושובר שורות, לדעתי בלבד כמובן – אפשר להבין איפה כל המתחרים מפספסים. בסמויה לא ראיתם אלימות גרפית כמעט, וגם לא עירום. וכשקיללו – ועשו את זה הרבה – זה נשמע אמין, כמו דיבור רחוב. זה גם היה שנון, תבדקו בסצינה שלמטה. בשובר שורות אין עירום, והאלימות מבעיתה, במקום להיות מרגשת ואסתטית.

ואם כבר אסתטיקה – בשלושתן תמצאו גיבורים שמנים, מכוערים, או סתמיים למראה. כלומר בני אדם. ובשלושתן תמצאו שחקנים מעולים בכל תפקיד פחות או יותר.

בוס, מג'יק סיטי וכל השאר מלאות בשחקנים יפים ובינוניים. כן, יש את סטיב בושמי באימפריה וקלסי גרמר הוא הבוס. זה עלה תאנה. כן, יש את טיריון במשחקי הכס, אבל זה בזכות חומר המקור הספרותי. כמעט כל הסדרות החדשות נראות כאילו מישהו רשם לעצמו נוסחה: אלימות בוטה, סקס וקימורים, והאיש הרע בתור הגיבור. מה עם תסריט חכם שאומר משהו ושחקנים טובים מסביב לכוכב התורן שעושה רילוקיישן לטלוויזיה? עזבו.

הסופרנוס הביאה את המורכבות של הרוע והיחס שלנו אליו, שלא לדבר על תובנות על המשפחה האמריקאית ובכלל. הסמויה היא ביקורת חברתית חריפה, ושובר שורות היא ה-סדרה של המחאה הבורגנית. מה אומרת מג'יק סיטי? בעיקר שג'פרי דין מורגן מתאמן בחדר כושר על שרירי הישבן.

הבעיה שלי עם כיפת הברזל

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

call of duty: קובי בראיינט עם רובה, ג'ימי קימל עם בזוקה

קודם כל זו פרסומת מעולה – תעיפו מבט בעצמם:

זה יצירתי, זה מגניב, זה בעייתי מוסרית. אולי לאמריקאים פחות, אבל כשראיתי את הקליפ חשבתי על חברים בוגרי קרבי בצבא, שחלקם עברו התנסויות שעלולות לגרום להם לא לחבב את הקונספט. ירי והרג בשביל הפאן.

המשחק עצמו מצוין, אגב. מהטובים בז'אנר. call of duty: black ops הכניס 650 מיליון דולר ב-5 ימים, ובצדק. יש לו עלילה פרנואידית מצוינת, הומור שחור, אקשן מהיר ועצבני. כיף. והורגים בו מלא אנשים. נכון, הם עשויים פיקסלים, והעלילה מתרחשת בחלקה אי שם בשנות ה-60, והרעים הם קומוניסטים, הבד גאי האולטימטיבי אחרי הנאצים, סוג של "אחר" קלאסי.

ועדיין יש איזה אי נחת קלה, שהפרסומת הזו הגבירה אצלי. עד כמה באמת לגיטימי ליהנות מכל הקטל הזה. אהבתי את המשחק, באמת. אני רק קצת מוטרד מהשאלה למה.

אייפון ואלימות, או עידן חדש ובריונות ישנה

"לא מעניין אותי, אני מגיע לקחת את הכסף שלי, ואני לא אבוא לבד".

זה ציטוט לא מדויק. לא הייתי בטוח שאני שומע טוב. "אתה מאיים עלי? מה בדיוק תעשה, תבוא עם חברים ותרביצו לי"?

זה נגמר בכלום, כמובן. כל העניין היה סביב אייפון שנמכר דרך מודעה באינטרנט, ומחלוקת לגבי מצבו האומלל. בסופו של דבר זה נסגר בפשרה הוגנת. משהו שאפשר היה להגיע אליו גם בלי ללכת לכיוונים נוסח הסופראנוס.

היה לי חבר שטען שאני תמיד מופתע. אני מניח שהכוונה שלו היתה למשהו בין נאיבי לטמבל. הוא בטח צדק. אבל היי, יש הבדל מהותי בין קריאה בעיתון על מישהו שנדקר בגלל סיגריה, לבין קבלת איום מרומז במכות באופן אישי  ופרטי לגמרי, ועוד בגלל השטות הזאת של סטיב ג'ובס. כן, אני מודע לזה שזה הדיבור היום. זה עדיין מבאס להפליא.

מוסר השכל: מתברר שהאמירה המפורסמת על להתכונן למלחמה אם רוצים שלום תופסת גם בשוק מכירות הגדג'טים יד שנייה. איזה יופי.

 

בריכה ברעננה, אלימות באוויר, ילדים על הידיים

תומר בכלל עסוק בללמוד לצלול, טובל את הראש מתחת למים, ועולה חזרה. המנומשת מחזיקה את הבת שלה על הידיים, פנים לכיוון השני. אני ונגה מסתכלים. מחוץ למים בחור חסון למדי עם חולצה שכתוב עליה "צוות" מנסה להפריד. מקדימה מנסה לעקוף אותו גבר גדול גוף בחולצה אדומה. אגרוף מונף באוויר. מאחוריו המציל, נמוך יותר, עם כרס קטנה, מנסה לפצות על החיסרון הפיזי בשפת גוף אבו-עלי והבעות פנים, כולו כבוד פגוע ונכונות לקרב. לא הייתי מהמר עליו. אני גם לא בטוח שהוא רוצה להיכנס לזירה הזאת, אבל הוא לא יכול לסגת עכשיו.

לא ברור על מה הם רבים. אבל הידיים מונפות באוויר. איש הצוות תקוע באמצע, חיץ קטן מדי, אם הם היו רוצים להתחיל קצת האקשן, הוא היה מתחיל כבר. עוד אנשי צוות מגיעים. גם איזה מתרחץ שלא ברור מה הקשר שלו לעניין. הוא מחזיק ילדה קטנה על הידיים, בת שנתיים-שלוש. באיזשהו שלב הוא מעמיד אותה על הרצפה, כדי לנופף בידיים טוב יותר. אבל הקבוצה הצמודה של ידיים מונפות וחזות מנופחים זזה, ורגל אחת פוגעת בילדה שנופלת ופורצת בבכי, בעיקר בגלל ההפתעה. הנפגעת היחידה בקרב הזה.

האיש בחולצה האדומה מלווה תחת מחאה החוצה. המציל נשאר מאחור, מטיח אחריו כמה הערות שיוציאו אותו טוב מול הקהל. אחר כך הוא מפרט למתרחץ עם הילדה הבוכה, עכשיו חזרה על הידיים, מה קרה. לא שומעים, אבל ברור מהתנועות מי הצד המנצח כאן, לדעתו. אחר כך יש סולחה בחוץ. בכל התהליך הזה לא הונפה יד, לא הונחתה מכה. אבל האוויר מלא בתחושה הלא נעימה, המלוכלכת, של ברוטאליות וכוחניות. ועוד בשישי אחרי הצהריים, ברעננה.

נערה עם קעקוע דרקון והפנטזיה של כל שמאלני

אני כבר בחלק השלישי של טרילוגיית מילניום של סטיג לרסון. לא היתה לי סבלנות לחכות לתרגום, הלכתי על הגירסה באנגלית מחנות בריטית ששולחת ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. טירוף.

על לרסון, הטרילוגיה המצליחה שלו ומותו בטרם עת, כתבו לא מעט. אבל מה שמעניין אותי במיוחד היא דמותו הטיפוסית של איש השמאל שעולה מהעלילות שלרסון טווה. לאו דווקא ממה שהוא כותב באופן מודע, כמו ממה שניתן לשאוב ולהבין מהעלילה ומהבחירות שהוא עושה כסופר ומספר כל יכול.

אם לתמצת, השמאל אליבא דלרסון חי כל הזמן במעין דיסוננס. הרבה יותר קל להיות ימני: בצד ההוא של המפה הפוליטית יש שחור-לבן, בלי לבטים, והליכה בעקבות רגשות בסיסיים ואנושיים מאוד: לאומנות, פטריוטיות, אנחנו והם, וכו'. ספקות זה ליפי נפש.

שזה השמאל, כמובן. כאן זה כבר מסובך יותר. לרסון מייצר עלילות שנועדו להעמיד בקדמת הבמה את הערכים החשובים לו: דמוקרטיה, זכויות הפרט, סבלנות כלפי מיעוטים, חופש העיתונות, מאבק באפליית נשים ועוד ועוד. אלא שכדי לשמר את כל הדברים היפים האלה צריך, כמו שאמר ניאו ב"מטריקס":

כי הגיבורים של לרסון משתמשים לא מעט באלימות, וחוצים לא פעם את הקווים בין החוקי ללא חוקי בלי למצמץ. ללרסון יש שני גיבורים מרכזיים, אבל זה רק לכאורה. את מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי, אנחנו מחבבים ומעריכים. אבל את ליסבת סלאנדר, האקרית ונערת שוליים, אנחנו אוהבים. מאוד. וליסבת לא לוקחת שבויים. היא לא אוהבת שוטרים או כל סוג של אנשי ממסד אחרים. היא מסתובבת עם שוקר חשמלי ולא מהססת להשתמש בו, ואם אין ברירה גם מפתחות מכונית בתפקיד אגרופן יהיו בסדר, תודה. וגם אקדחים. הרבה אקדחים. כי זו הפנטזיה שלנו: שימוש בכלים של ימין קיצוני – אלימות, התעלמות מהחוק – למטרות ה"נכונות".

לרסון מקפיד לציין באופן כמעט פטישיסטי כל דגם מחשב, מכונית ונשק שהגיבורים שלו משתמשים בהם. ספרי מילניום כוללים לא מעט דגמי אקדח, והדמויות שלו, טובות ורעות, לא מהססות ללחוץ על ההדק. כולל סלאנד. וברור לחלוטין שאין לה בעיה להרוג, במידת הצורך. בלומקוויסט קצת מהוגן יותר, אבל לרסון טורח להזכיר שיש לו עבר צבאי, ומספק גם לו את דקת הארי המזוהם שלו.

מה זה אומר? שבכל שמאלן מתחבא פשיסט קטן, שהיה רוצה להגן על מיעוטים ועל חופש הדיבור בסיוע צמד אקדחי סיג סאוור בקוטר מכובד. שצריך להתמודד עם הדעות הקדומות ועם האלימות והיצריות הקמאיות שלו, ולנסות לתעל אותן למקומות הנכונים.

אני מתקשה להאמין לפציפיסטים מוחלטים, שממקמים את עצמם בקצה הכי שמאלי של הסקאלה. אלימות היא חלק בסיסי מהאנושיות של כולנו. להיות שמאלן, ליברל, נאור, זה לדעת לדכא את היצרים האלה, או להשתמש בהם באופן מבוקר מאוד – לפעמים בכל זאת כוח הוא מוצא אחרון ויחיד. בינתיים, בפנטזיה של כל שמאלן, מחכה מין ליסבת סלאנדר כזו – עם שוקר חשמלי ביד אחת, אקדח אוטומטי ביד השנייה, ורצח בעיניים.

%d בלוגרים אהבו את זה: