Tag Archive | אליס אין צ'יינס

פלייליסט מצבות

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

%d בלוגרים אהבו את זה: