בשבוע האחרון אני מוצא את התשובה על פרק כף היד. אנשים צריכים תשובות, ואני לא פתית שלג ייחודי. כולנו שואפים למופשט ולנשגב, אבל בסוף היום צריכים משהו שאפשר לגעת בו, להבין באמצעות חושי החיה שאנחנו. ככה מתחילים עם אל מופשט שנמצא בכל מקום, ומסיימים עם קברי צדיקים וקיר תומך של מקדש ישן. אין מנוס.

בהתאם קניתי לי במסגרת משבר גיל 50 שעון חכם שנותן לי תשובות על שאלות מטרידות כמו מה קצב הלב שלי כרגע, עד כמה אני מנוון וצריך לזוז, ואיך ישנתי. החלק האחרון התגלה כממכר: אני מתעורר בבוקר ובודק מה קרה בלילה מהרגע שהנחתי את הספר על השידה וכיביתי את האור. גרף נאה מראה לי כמה זמן ישנתי שינה עמוקה, כמה דקות הייתי ער, וכמה בשלב ה-REM, פאזת החלומות. 

האפליקציה הנלווית לשעון מספרת לי שהייתי ער כמעט שעה במשך השש ומשהו שעות שביליתי במיטה, ושזה לגמרי נורמלי. היא גם נותנת לי ציון ועצות – מתי להתחיל להתארגן למיטה, ומה לעשות כדי להבטיח שינה עריבה ובריאה במיוחד. אני מתעלם מכל זה. אם בא לי לצאת הערב ולשתות ושאר פעילויות לא בריאות זה מה שיקרה גם על חשבון פגיעה בציון. החיים קצרים ומלאי הפתעות לא נעימות, אין לי זמן.

אבל אני אוהב את הציון ואני אוהב את האשליה של ידיעה. אם אני מרגיש מעוך אבל השעון מדד שינה מוצלחת אני מתעודד. אם ישנתי מעט אני מקבל לגיטימציה לעייפות, וגם זה משמח בדרכו. זה חלק מהצורך בתשובה מוחלטת. 

החברה אחות-עורכת סיפרה על אישה שהגיעה עם הבת שלה למיון ודרשה לדעת מה זו הפריחה שמציקה לילדה כבר כמה ימים. כשביקשו לשלוח אותה הביתה בלי אבחנה, כי היה ברור שלא מדובר במשהו מסוכן או בעייתי במיוחד, היא איבדה את זה. היא רצתה שם. ולא עניין אותה כמה בדיקות צריך לעשות, ואיזה נזק משני עלול להיגרם במהלך כל הדקירות והבחינות. היא רצתה שמישהו ידביק תווית שתפטור אותה מהפחד מהלא נודע. 

וכך אני מקבל יום יום אישורים לדופק סדיר ושינה סבירה, שיש בהם מן האמת אבל לא אמת מוחלטת. השעון יודע לבדוק מתי אני חולם, אבל אין לו מושג על מה – סיטואציה סתמית בעבודה, חלום ארוטי או סיוט שבו מככבים הפחדים הגדולים ביותר שלי. הוא מספר לי שהייתי ער חמש דקות באזור שש בבוקר, אבל אין לו מושג מה טרד את מחשבותי ואת נפשי בדקות הללו. הצורך הבלתי נדלה באמיתות מוחלטות נדון לכישלון. אבל השלמתי שבוע של שינה מוצלחת וללב שלי יש אחלה קצב. אסתפק בזה.

אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר בזמן אמת, וכשזה כבר קרה כמעט החמצתי את זה. זה היה שעה וחצי אחרי תחילת התור המתפתל לצ'ק אין, כשסוף סוף הגענו לארץ המובטחת – אשנב ומאחוריו אישה צעירה, הראש שלה מוטה הצידה, לופת בשילוב עם הכתף המורמת את הטלפון שלתוכו דיברה בעודה מכרטסת במרץ. היא היתה סמוקה קצת ונראתה על סף התמוטטות עצבים.

הגשתי דרכון, מסרתי מזוודה, פניתי הלאה ומאחורי התור נשאר תקוע. מתברר ששיחת הטלפון-שעון-הכתף היתה הודעת התפטרות מהרגע להרגע, ושאני וצמד קולגות היינו האחרונים לעבור דרך השער שנסגר. הכאוס בנתב"ג הספיק לה, שבר אותה, והיא קמה והלכה. 

התור לא נעצר שם, ממשיך להתנחשל דרך הבידוק הבטחוני, המוני אדם רגוזים מול עובדים טרוטי עיניים ומיואשים. נצמדים מדי זה לזה, מגלגלים מזוודות קטנות וגדולות ועגלות ילדים, מקטרים על המצב. רק בבדיקת הדרכונים הדברים התחילו לזוז, כי כמו בכל דבר על הכוכב הזה כנראה שאנשים הם הבעיה. רק תנו למכונות לעבוד, לאוטומציה לטפל, לרובוטים להשתלט. דמיינו אוטופיה שבה אין תור, ואתה צועד לך בנחת בזמן שמצלמות משוכללות סורקות כל מילימטר ומפעילות לייזר עוצמתי שמאיין אותך אם יש לך משהו חשוד בתיק או שלא ארזת לבד. אפשר היה לוותר על המתפטרת ועל הבודקים ולהגיע מהר יותר לדוכן הקפה מופקע המחיר שבדיוטי. 

גם חדוות דיוטי נעכרת, מושפעת מענני התסכול של התור הארוך. יש פחות זמן לחפש בושם או אלכוהול בזול, ואחרי הציפייה הארוכה כולם רוצים קפה ומשהו לנגוס בו. ושוב תורים, וכשמגיעים לקופה המחיר מופקע, ואיך זה יכול להיות, איפה ממשלת השינוי, למה הקפה שיבולת שועל לא מגיע כבר, אחרי סכומי העתק ששילמנו.

במטוס יוצאת בת קול מהכריזה, מבקשת סליחה על עיכוב של כמעט שעה, ומסבירה שאין מה לעשות, חסרים עובדים בנתב"ג. אני תוהה אם הם יודעים שיש כבר אחת פחות, ואם אין כאן מעגל קסמים ללא מוצא: מחסור בעובדים גורם ללחץ על אלה שכן מחתימים שעון. חלקם מתייאשים ומתפטרים בדרמטיות, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים מאחור, שנשברים ומתפטרים וחוזר חלילה. בסוף מישהו יקנה את פתרון האוטומציה והלייזרים שלי. 

בינתיים אני שם אוזניות בזמן שהדיילות מדגימות איך לחגור ומה לעשות אם נתרסק לתוך האוקיינוס – אם למשל הטייס יישבר ויתפטר ב-30 אלף רגל? – ועם להקת פאנק רוק קנדית ברקע התנועות המתואמות שלהן נראות כמו ריקוד מודרני מרהיב במיוחד. 

אחת מהן ניגשת ומבקשת שאשים את תיק הגב למעלה על המדף, כי מתברר שאני יושב על יציאת החירום. המשמעות היא יותר מקום לרגליים ואחריות כבדה – למשוך למטה בידית האדומה שתפתח את הדלת דרכה נימלט מהמטוס השוקע בים התיכון או בוער על האדמה. אני מדמיין את התנועה המדויקת, יד מתאגרפת על הידית, תנועה גברית בוטחת וחזקה למטה, ואז מתרווח אחורה בכיסא. 

מה לי ולזה, איש הייטק וצרות עולם ראשון. זו תחנת מעבר בדרך לחו"ל למפונקים, קצת כמו לחצות את אלנבי בדרך למסעדה מפונפנת. אנשים מתפטרים, תורים מתארכים, הכאוס הוא כמו גלי ים בגאות שגונבים בכל פעם עוד כמה סנטימטרים בניסיון להציף את הכול, ואני בדרך למדינה אחרת כדי לשכב על שפת בריכה עם ספר ולקוות שכל זה לא יגיע עד אלי. לפחות בסיבוב הזה. 

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא. 

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

סיכום יום הולדת 49. מספר קשה, דקה לפני המעבר לטריטוריה שאין להכחיש אותה. הקודם היה בסגר הראשון, זה שעוד הקפידו עליו קלה כחמורה. החלטתי לנצל את זה כראוי, בערך.

יום ההולדת הוא לא הזדמנות לחשבון נפש, התחלות חדשות ושאר קלישאות אמריקאיות. הוא כן מספק נקודה בזמן שאפשר לעצור בה רגע ולבדוק מה קרה, או אם להיות אקטואלי – מה נשתנה. אנשים שבשנה שעברה שלחו משהו לכבוד האירוע כי סגר והשנה נעלמו ונאלמו, אנשים שאיחלו מזל טוב אז ולא היום ולהפך. דברים שמעידים על שינויים בקשרים, שינויים בעולם, שינויים בי.

הגעתי ליום ההולדת הזה קצת פחות חובב דרמות, קצת יותר יציב ורגוע. מסביב לשולחן בבר ישבו החשודים הרגילים, אנשים שאת רובם אני מכיר יותר מעשור, ואחרי שסיימתי עם החרדות הרגילות – לא יבואו, ואז כן יבואו אבל ישתעממו – הסתכלתי מסביב והייתי מרוצה. חבורת חברים מצוינת, נשים וגברים כאחד, אולי צריך לעבוד קצת על גיוון אתני, אבל נו. 

והיו שם אנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי על שלל השריטות והדפקטים, וזה אולי השינוי המהותי – דמויות ביקורתיות יותר וסלחניות פחות מהעבר לא הגיעו להרים כוסית השנה. 

החגיגות כללו: סיור אוכל בנווה שאנן, מתנת חברה אהובה במיוחד, והכי קרוב ללהיות תייר בבנגקוק שאגיע אליו בקרוב. בר עם אותה חבורת חברים קטנה ואיכותית, טורניר פלייסטיישן סוער עם צאצאים והחבר של נגה, חגיגה משפחתית בקצה ליל הסדר, ועוד אי אילו מפגשי קפה או אלכוהול שקרו ויקרו. פסטיבל יום הולדת זהיר ונעים, כי עדיין קצת קשה נפשית להתקהל. 

וקיבלתי המון עוגות, קומיקס וטי שירטים, וגם זוג גרביים מגניב אחד. וגם ברכות ממיסות לב ושלל חיבוקים, והמון איחולים ברשתות החברתיות – חלקן מאנשים שאני לא מכיר, חלקן מאנשים שאולי יצטרכו ממני משהו פעם, חלקן מאנשים מהעבר הרחוק שתמיד כיף להיזכר בהם. אין לי תלונות. אפשר להמשיך הלאה.

הבנתי הכול כבר בתחילת השיחה, אבל לא סיפרתי לעצמי. הייתי עסוק מדי במשחק, פינג פונג של משפטים אינטליגנטיים, שנונים במידה, מהונדסים. ואם כבר כיף למה להפריע בזוטות. 

היה לי פעם דייט כזה. היו המון דייטים כאלה בעצם, אבל היה אחד שנחרט בזיכרון. אחרי שנגמר וליוויתי אותה הביתה, נשיקה בכניסה לבניין וזה, הבנתי שכל הזמן חיכיתי שהדייט האמיתי יתחיל. לא היה בו רגע שלא הרגיש מתוסרט, שנינו שיחקנו תפקידים ועשינו את זה לא רע. זה כיף להרגיש שאתה משחק לא רע. זה כיף לשחק.

זו התמכרות, אנשים שנונים וחדים. זה מושך, מנצנץ באורות מפתים. לא צריך להעמיק ולחקור ולבדוק, הכול מוחצן ושנון, קצה קרחון מבריק ונוצץ. ומה מסתתר מתחת לפני המים? הו בנאדם, זה חייב להיות משהו בסדר גודל של הטיטאניק. אחר כך אגלה שגם רפסודה היתה עוברת את זה, אבל זה לא משנה. הפיתוי המנצנץ הבא יהיה אפקטיבי באותה מידה. 

או קצת פחות. בשנים האחרונות ההתלהבות שככה. אני כבה מהר יותר. ההידלקות הראשונית מתעוררת באותה מהירות, אבל מה שהיה מחזיק קשר סוער של כמה חודשים מתדלק היום בערה של שעות ספורות ואחריה באה עייפות גדולה. כנראה שיש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לצלול לעומק כדי להיתקל בקרקעית רדודה. רעש וצלצולים הם פחות הבטחה ויותר הסחה. 

אבל זה עדיין מדליק אותי. שנינות, סרקזם וניים דרופינג או מיי. כמו אלכוהוליסט לשעבר שנקלע לבר, בטעות, כי הוא כבר לא נכנס אליהם, כי הוא/אני עייפים מלהיכנס אליהם, ידוע מה יש בפנים. אבל אם כבר נקלעתי, פתאום זה עושה חשק לעוד אחד אחרון. ויש משהו קצת עצוב בוויתור, כמו בכל געגוע לכל התמכרות. הרי אני זוכר בעיקר את קטעי המאניה. את הדפרסיה פחות. 

אבל את השיחה הזו סיימתי. בלי לעשות איתה שום דבר, בלי לנסות ולבדוק מה יש מתחת למים. אני נח. 

תחושת חוסר המנוחה בואכה חרדה רק גברה. לבסוף קמתי אומלל, צעדתי בהיסוס והקאתי את נשמתי. ואז היה טוב יותר. 

בסך הכול הגזמתי קצת בלילה שלפני. ערבבתי אופוריה, חוסר זהירות ושמחת חיים. ערבובים לא עושים לי טוב. בדיעבד לא קרה כלום. הרגשתי רע, הקאתי, ואחרי יום יומיים חזרתי לכושר אולימפי כרגיל. הסבל היה ברובו פסיכולוגי: תחושת אבדן שליטה, חשש שהגזמתי ממש ומה יקרה אם, מיקס של פרנויה והיפוכונדרייה. אנשים שסיפרתי להם המהמו בידענות, גם הם עברו את זה. 

אחרי שתם ונשלם הבנתי שחוויתי אירוע חשוב, שרטוט גבולות וכללים של טריטוריה. טוב להכיר אותם, טוב לדעת מה קורה ואיך מתנהלים אם הזדמנת לשם. יש לי חברה טובה שסיפרה על השיחות שלה עם הילדים על אלכוהול. זה מתחיל ב"אל תשתו", וממשיך ב"אבל אם כן, אז ככה". היא יודעת ממקור ראשון שחדרי מיון ילדים מארחים לא מעט בני 13-14 עם הרעלת אלכוהול, ובסופו של דבר לומר לילד "אל תעשה" רק מוסיף ארומה נחשקת לחוויה. הנה משהו שאסור, איזה יופי.

לא בבית שבו גדלתי. כולנו היינו חנונים. האחים הקטנים שלי נהגו לקום ולנטוש את הסלון והטלוויזיה כשעל המסך הופיע הסימון שפירושו "לא לילדים". לא עישנתי, לא שתיתי, לא שיחקתי סנוקר. שלב הנסיונות והבדיקות הגיע מאוחר הרבה יותר. לא היו שיחות על הנושא, אלא הגדרות וכללים ברורים שאין לערער עליהם. אני לא מתלונן, זו היתה רוח הזמן, ובמקרה שלנו זה עבד. 

זה לא יעבוד על אף אחד אחר. כשדיברתי עם הילדים שלי על אלכוהול וסמים השתדלתי לא להיות פוריטני או פסקני. יש דברים שעדיף לא לעשות בכלל, יש דברים שעדיף לא לעשות בגיל מסוים. אבל החלק החשוב של השיחה מתחיל ב"אם אתם בכל זאת". כי "לא" מוחלט זה נחמד אבל חמש דקות אחרי אני כבר לא שם, והחברים שלהם כן. אז לאט. לא לערבב. על בטן מלאה ועם חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם. ועוד יותר לאט. כי הלהיט הקלאסי "היי, זה לא עושה לי כלום, יאללה עוד" מתנגן ברקע כמעט תמיד. 

גם בגילי המאוחר, מתברר. שאננות וטיפשות הן תופעה כרונית. קצת בגרות, חברה טובה ואוהבת שעזרה ממש והרבה מים והכול עובר בסוף. בפעם הבאה שאגיע לאזור המפורז, כבר אזהה אותו ואדע מה צפוי ומה נהוג. ובסופו של דבר, איך אבין איפה אני חי אם לא אדע היכן משורטט הגבול.

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו. 

זו היתה אחת מהשיחות שבהן תומר מביט בי כאילו אני אידיוט ורק חצי צודק. יש נושאים כאלה, שחייבים לדבר עליהם ואין דרך לצאת מהם טוב. החל מקונדומים וכלה באלכוהול.

הטריגר היה האונס של התיירת הבריטית בקפריסין על ידי חבורת נערים. לפני צבא, עטופים בכל התארים המטרידים שמצמידים לחשודים במקרים כאלה: אם מישהו מספר שאתה "נורמטיבי", "בן טובים", ואולי גם "מועמד לשירות קרבי", ברכותי – אתה כנראה במעצר. ראיתי את הסרטון שבו אביו של אחד מהנערים מסביר שאין סיכוי שזה הבן שלו. הוא מכיר אותו, אם היה שומע שהסתבך בקטטה ו"דקר שלוש אנשים", היה מאמין. לגעת בבחורה? זה לא. אחלה סולם ערכים. 

אבל מהות העניין היא שכל הורה בטוח שהוא מכיר ויודע הכול על הילדים שלו, וכל הורה – כולל אני – טועה. זה לא שאני לא מכיר ויודע, זה החלק של ה"הכול". וזה הפער שנוצר כשהם מתבגרים, פרקי הזמן ההולכים וגדלים שבהם הם לא איתי, מבלים עם חברים ואנשים אחרים, קשובים וסופגים מהעולם החיצון. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהגעתי במקרה יום אחד למקום שבו תומר העביר פעולה בצופים. הילד אכן בתנועת נוער ולא ברון סמים, איזו הקלה.

מה שמפחיד בסיפור הנערים בקפריסין הוא עניין המדרון החלקלק. ההורים לא מאמינים שהילדים שלהם אנסים. במובן מסוים הם צודקים. סביר להניח שאף אחד מילדיהם לא היה מזנק על נערה זרה בסמטה חשוכה. באותה מידה נער יכול לצאת לבלות ערב עם חברים בלי שום כוונה לשתות, ולסיים את הלילה במיון עם הרעלת אלכוהול. חברה טובה, אחות במיון ילדים, מספרת שההורים שמוזעקים לאיכילוב בשעות הקטנות של הלילה תמיד מופתעים.

כי זה מתחיל במשהו שנראה לגמרי בסדר. משהו כיפי ונעים, וכלום לא קורה. לא בכוס הראשונה או בפלירטוט השני. והצעד הבא נראה בלתי מזיק באותה מידה, ואז עוד צעד קטן ועוד חצי. ובשלב שבו מגלים שקו הגבול כבר מזמן נחצה זה מאוחר מדי. אותו קו גבול שאף אחד לא היה חושב לחצות בצעד נחרץ ובכוונת מכוון. 

כל אדם אחרי גיל מסוים זוכר את המקרים שבהם הגיב אחרת ממה שחשב ודמיין שיגיב, את חציות הגבול, התמהיל הרעיל של לחץ חברתי, תחושת ה"יהיה בסדר", וחוסר המשמעות של פעולה אחת. רק אחרי, רק כשמביטים לאחור על המכלול, מבינים פתאום מה קרה. ואז לרוב מאוחר מדי. מה שלא הצלחתי להבהיר לתומר זה שהסכנה לא טמונה בקבלת החלטה לא נכונה ולא מוסרית. הסכנה היא בלא לזהות את הרגע שבו מתחילה ההידרדרות, את תחילת המדרון. 

אמרתי לו את הדברים הנכונים. הבהרתי שאין בעולם נערה שמעוניינת לקיים יחסי מין עם 12 ילדים. גם לא עם פחות. אני יודע שהוא אדם טוב וערכי ואמפתי. אני בוטח לגמרי בילד המצוין שלי. אבל הוא עדיין ילד, ואני סומך הרבה פחות על העולם המתעתע שמסביבו.