Tag Archive | אלכוהול

לערבב יותר מדי ולסמן גבולות

תחושת חוסר המנוחה בואכה חרדה רק גברה. לבסוף קמתי אומלל, צעדתי בהיסוס והקאתי את נשמתי. ואז היה טוב יותר. 

בסך הכול הגזמתי קצת בלילה שלפני. ערבבתי אופוריה, חוסר זהירות ושמחת חיים. ערבובים לא עושים לי טוב. בדיעבד לא קרה כלום. הרגשתי רע, הקאתי, ואחרי יום יומיים חזרתי לכושר אולימפי כרגיל. הסבל היה ברובו פסיכולוגי: תחושת אבדן שליטה, חשש שהגזמתי ממש ומה יקרה אם, מיקס של פרנויה והיפוכונדרייה. אנשים שסיפרתי להם המהמו בידענות, גם הם עברו את זה. 

אחרי שתם ונשלם הבנתי שחוויתי אירוע חשוב, שרטוט גבולות וכללים של טריטוריה. טוב להכיר אותם, טוב לדעת מה קורה ואיך מתנהלים אם הזדמנת לשם. יש לי חברה טובה שסיפרה על השיחות שלה עם הילדים על אלכוהול. זה מתחיל ב"אל תשתו", וממשיך ב"אבל אם כן, אז ככה". היא יודעת ממקור ראשון שחדרי מיון ילדים מארחים לא מעט בני 13-14 עם הרעלת אלכוהול, ובסופו של דבר לומר לילד "אל תעשה" רק מוסיף ארומה נחשקת לחוויה. הנה משהו שאסור, איזה יופי.

לא בבית שבו גדלתי. כולנו היינו חנונים. האחים הקטנים שלי נהגו לקום ולנטוש את הסלון והטלוויזיה כשעל המסך הופיע הסימון שפירושו "לא לילדים". לא עישנתי, לא שתיתי, לא שיחקתי סנוקר. שלב הנסיונות והבדיקות הגיע מאוחר הרבה יותר. לא היו שיחות על הנושא, אלא הגדרות וכללים ברורים שאין לערער עליהם. אני לא מתלונן, זו היתה רוח הזמן, ובמקרה שלנו זה עבד. 

זה לא יעבוד על אף אחד אחר. כשדיברתי עם הילדים שלי על אלכוהול וסמים השתדלתי לא להיות פוריטני או פסקני. יש דברים שעדיף לא לעשות בכלל, יש דברים שעדיף לא לעשות בגיל מסוים. אבל החלק החשוב של השיחה מתחיל ב"אם אתם בכל זאת". כי "לא" מוחלט זה נחמד אבל חמש דקות אחרי אני כבר לא שם, והחברים שלהם כן. אז לאט. לא לערבב. על בטן מלאה ועם חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם. ועוד יותר לאט. כי הלהיט הקלאסי "היי, זה לא עושה לי כלום, יאללה עוד" מתנגן ברקע כמעט תמיד. 

גם בגילי המאוחר, מתברר. שאננות וטיפשות הן תופעה כרונית. קצת בגרות, חברה טובה ואוהבת שעזרה ממש והרבה מים והכול עובר בסוף. בפעם הבאה שאגיע לאזור המפורז, כבר אזהה אותו ואדע מה צפוי ומה נהוג. ובסופו של דבר, איך אבין איפה אני חי אם לא אדע היכן משורטט הגבול.

שיחות על מוות וסקס

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.

רק רוצים לראות קצת מכות

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

התוכנית האלוהית ליום כיפור

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו. 

מה שלא תדע על קפריסין

זו היתה אחת מהשיחות שבהן תומר מביט בי כאילו אני אידיוט ורק חצי צודק. יש נושאים כאלה, שחייבים לדבר עליהם ואין דרך לצאת מהם טוב. החל מקונדומים וכלה באלכוהול.

הטריגר היה האונס של התיירת הבריטית בקפריסין על ידי חבורת נערים. לפני צבא, עטופים בכל התארים המטרידים שמצמידים לחשודים במקרים כאלה: אם מישהו מספר שאתה "נורמטיבי", "בן טובים", ואולי גם "מועמד לשירות קרבי", ברכותי – אתה כנראה במעצר. ראיתי את הסרטון שבו אביו של אחד מהנערים מסביר שאין סיכוי שזה הבן שלו. הוא מכיר אותו, אם היה שומע שהסתבך בקטטה ו"דקר שלוש אנשים", היה מאמין. לגעת בבחורה? זה לא. אחלה סולם ערכים. 

אבל מהות העניין היא שכל הורה בטוח שהוא מכיר ויודע הכול על הילדים שלו, וכל הורה – כולל אני – טועה. זה לא שאני לא מכיר ויודע, זה החלק של ה"הכול". וזה הפער שנוצר כשהם מתבגרים, פרקי הזמן ההולכים וגדלים שבהם הם לא איתי, מבלים עם חברים ואנשים אחרים, קשובים וסופגים מהעולם החיצון. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהגעתי במקרה יום אחד למקום שבו תומר העביר פעולה בצופים. הילד אכן בתנועת נוער ולא ברון סמים, איזו הקלה.

מה שמפחיד בסיפור הנערים בקפריסין הוא עניין המדרון החלקלק. ההורים לא מאמינים שהילדים שלהם אנסים. במובן מסוים הם צודקים. סביר להניח שאף אחד מילדיהם לא היה מזנק על נערה זרה בסמטה חשוכה. באותה מידה נער יכול לצאת לבלות ערב עם חברים בלי שום כוונה לשתות, ולסיים את הלילה במיון עם הרעלת אלכוהול. חברה טובה, אחות במיון ילדים, מספרת שההורים שמוזעקים לאיכילוב בשעות הקטנות של הלילה תמיד מופתעים.

כי זה מתחיל במשהו שנראה לגמרי בסדר. משהו כיפי ונעים, וכלום לא קורה. לא בכוס הראשונה או בפלירטוט השני. והצעד הבא נראה בלתי מזיק באותה מידה, ואז עוד צעד קטן ועוד חצי. ובשלב שבו מגלים שקו הגבול כבר מזמן נחצה זה מאוחר מדי. אותו קו גבול שאף אחד לא היה חושב לחצות בצעד נחרץ ובכוונת מכוון. 

כל אדם אחרי גיל מסוים זוכר את המקרים שבהם הגיב אחרת ממה שחשב ודמיין שיגיב, את חציות הגבול, התמהיל הרעיל של לחץ חברתי, תחושת ה"יהיה בסדר", וחוסר המשמעות של פעולה אחת. רק אחרי, רק כשמביטים לאחור על המכלול, מבינים פתאום מה קרה. ואז לרוב מאוחר מדי. מה שלא הצלחתי להבהיר לתומר זה שהסכנה לא טמונה בקבלת החלטה לא נכונה ולא מוסרית. הסכנה היא בלא לזהות את הרגע שבו מתחילה ההידרדרות, את תחילת המדרון. 

אמרתי לו את הדברים הנכונים. הבהרתי שאין בעולם נערה שמעוניינת לקיים יחסי מין עם 12 ילדים. גם לא עם פחות. אני יודע שהוא אדם טוב וערכי ואמפתי. אני בוטח לגמרי בילד המצוין שלי. אבל הוא עדיין ילד, ואני סומך הרבה פחות על העולם המתעתע שמסביבו.  

דברים שהסברתי לבתי על סמים

"מה זה סם הקוקאין ומה הוא עושה?" שאלה בת השבע ואני השתנקתי, ביררתי את מקור המידע (ספר של גלילה רון פדר) ועניתי את התשובה הלא נכונה.

כלומר את תשובת בית הספר: קוקאין הוא סם ממריץ מאוד לא בריא, שעלול לגרום להתמכרות ומוות. כי סמים זה רע – אל תעשו סמים ילדים! בת השבע הסכימה, ואמרה שאיזה מזל שההורים שלה לא משתמשים בדברים כאלה כי הם אנשים חכמים.

אנשים חכמים לא עושים סמים. כשהייתי בתיכון, חנון על, התרחקתי אפילו מאלה שמעשנים סיגריות, כי הדיכוטומיה היתה ברורה. אנשים טובים לא מחזיקים סיגריה, בלי קשר למה שמגולגל בפנים. וסמים? היה לי ברור שסמים זה משהו שנוצר במעבדות הגהינום, מספיק להביט כדי להיפגע.

אז סמים הם החטא הקדמון בריבוע רק שההגדרה של סם היא לגמרי פוליטית. קוקאין זה איום ונורא, אבל אף אחד לא חולם להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, ובמקרה של סיגריות מתמקדים באיפה וכמה מותר לפרסם, ומשקיעים בנסיונות יצירתיים להפחיד מעל גבי חפיסות שאפשר לרכוש בכל מקום. יותר משבעה מיליון מקרי מוות בשנה נגרמים מעישון סיגריות ברחבי העולם, והמחוקק עסוק באיך לכתוב על החפיסה שהיי, אם תעשן יש מצב שלא יעמוד לך.

מצאתי ברשת כל מיני מחקרים, בכולם ניקוטין ואלכוהול נמצאים בעשירייה הראשונה של החומרים המסוכנים. המחקר הזה, שעשה קצת גלים, מציב את האלכוהול במקום הראשון, ומתייחס גם לנזק שהוא גורם לסביבתו של השתיין. אבל גלילה רון פדר לא תכתוב עליו, ולאף אחד לא תהיה בעיה אם אשתה בירה אחרי העבודה. אם אתה שותה כוסית בארוחת שישי זה לגיטימי ומכובד. אם תארגן שורה עם כרטיס אשראי ותסניף – פחות. למה בעצם?

אני מוקף אנשים שמשתמשים בסמים. ג'וינטים כבר מזמן הפכו לגיטמיים, וכל מה שצריך זה איזה פייגלין כדי שלגליזציה תהפוך לטרנד חם. קוקאין, אם.די, ספידים – אנשים נורמטיביים משתמשים בהם באופן מושכל ושורדים לא רק כדי לספר, אלא כדי לקום לעבודה למחרת בבוקר. אין שום היגיון ביחס של המדינה והחברה לסמים. זו צביעות מטורפת שקשורה לפוליטיקה, יחסי ציבור ותדמית וכנראה שבעיקר לאינטרסים כלכליים.

הנה התשובה שהייתי צריך לענות: קוקאין הוא סם ממריץ לא חוקי. הוא עלול להיות ממכר ומסוכן מאוד אם משתמשים בו באופן לא אחראי, ובעצם כמו כל דבר החל מסוכר לבן ועד הרמת משקולות הסכנה בו היא בעיקר עניין של מינון. יש סמים חוקיים וסמים לא חוקיים, יש מסוכנים ממש ויש פחות, ואין תמיד היגיון מאחורי ההגדרות. אל תעשי סמים בתי עד שתגיעי לגיל שבו תביני מהחיים שלך, בדיוק כמו שאת לא יכולה לשתות אלכוהול או לנהוג כרגע. וכשתגדלי? תבדקי לאט, תמיד עם מישהו מנוסה שישמור עלייך, מה מתאים לך ומה לא. ותשמרי לי קצת.

לפני 30 שנה או חמש דקות

זה קרה לפני 30 שנה, ונראה כאילו חלפו חמש דקות. את המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש אומרת דמות בסדרה שמתרחשת באייטיז, עשור שכמעט כולו קרה לי לפני חמש דקות. קוראים לה Red Oaks והיא מוצלחת ומתוקה דווקא בגלל שהיא לא משחקת על קלף הנוסטלגיה הזול והקל, אלא על דמויות מוצלחות ולב פועם.

אני שונא נוסטלגיה כמו שתיין ששונא אלכוהול. אני לא אוהב את הקלות שבה נוסטלגיה משפיעה עלי, את הכפתור שנלחץ ומציף רגשות וגעגוע, לפעמים לדברים שלא היו באמת. ובכל פעם מחדש אני מגלה שהזיכרון לא ליניארי. יש דברים שקרו בחודשים האחרונים והם מטושטשים לגמרי, ויש נקודות שזכורות לי בפרטי פרטים ובתמונה חדה. אני לא מדבר על אירועים טראומתיים כמו מוות או פרידה. אני מדבר על נקודות חיים.

את חלק מנקודות הזיכרון האלו קל להסביר. ריצה הביתה בגשם עם החברה מהתיכון, ונשיקה חמה כששנינו ספוגי מים ורועדים מקור. נקודת שפל קשה במיוחד בטירונות, יום השחרור מהצבא, היום הראשון של נגה בכיתה א', המפגש הראשון עם אמא שלה בטיול בתאילנד, קורס צניחה, הריצה עם תומר למיון אחרי שפתח גבה בגן. זה לא מסודר כרונולוגית. הם צצים משום מקום, בדילוגים קדימה ואחורה בזמן. ויש גם זיכרונות שאין לי מושג מה הכניס אותם לקטגוריית החמש דקות. בוקר נעים במיוחד שצעדתי בו לעבודה עם אוזניות במצב רוח מרומם. שבת על הספה עם קפה וספר ותחושה שהחיים שלי בסדר. שיחה בדרך הביתה עם הקטנה. רגעים שבהם דברים התחברו יחד באיזו אלכימיה מדויקת.

אני מנסה להשתמש בטכנולוגיה כדי להערים על הזיכרון, לטלטל את ההירארכיה, לשלוט במה נדון לערפל ומה לסטטוס הנחשק של זיכרון חמש דקות. יש לי אפליקציה ששולפת פוסטים ותמונות מהבלוג, טוויטר, פייסבוק ועוד כדי להראות לי מה חשבתי לפני שנה, וארבע, ותשע. בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מעצמי שנשלח ב-2014. יש שירותים כאלה, של שליחת אימייל לעתיד. עצמי של פעם עדכן את עצמי של ההווה בשלל פרטים – מצב רוח, מישהי שיצאתי איתה אז, ענייני ילדים – ויצא די טרחן. גם גוגל מראה לי מדי פעם את היום בתמונות לפני כך וכך שנים. רוב המאמצים הטכנולוגיים האלה כושלים. פה ושם יש הבלחה מעניינת. לא יותר.

לו יכולתי להתחבר למשקפי מציאות מדומה חדשים ונוצצים ולצפות בזיכרונות לפי בחירה סביר שהייתי מסיים את חיי כעבור מספר ימים, גווע בצמא וברעב. זיכרונות ונוסטלגיה יכולים להיות הסם הקשה האולטימטיבי של העתיד. הניסיון לשלוט בהם נדון לכישלון. אני מנסה להתעלם מהם. אבל מדי פעם צץ ועולה זיכרון – טוב או רע – של משהו שאני יכול להישבע שקרה ממש עכשיו. לפני חמש דקות.

%d בלוגרים אהבו את זה: