ארכיון תגים | אלרגיה

המשחק המוזר שנקרא "צבא"

בזמן שאני מעלה את הפוסט הזה, לוגם בנחת קפה של בוקר יום ראשון, תומר מתוזז ומטורטר במסגרת הטקס הקרוי ״גיבוש״. זה שם מוזר, לאור העובדה שלא מנסים לגבש שם את האנשים, אלא להפך, לברור ולסנן. איקס נערים ונערות יתחילו, הרבה פחות יסיימו. 

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, בעידן המידע וההיגיון, וכשהילדים שלנו מגיעים לגיל 18 הם נלקחים מאיתנו כמעט ללא מחאה ל״צבא״. שנים אנחנו מרחפים סביבם, מתרגלים סגנונות הורות, סקין טו סקין, אבחונים וטיפולים, רבים עם מורים ומורות, קונים קסדות לאופניים ומגינים לסקייטבורד. ובגיל 18 אנחנו מסתכלים מהצד כשהם מקבלים תלבושת אחידה, קצת כמו חליפות הטריינינג ב״משחק הדיונון״, ונשק, וזה נראה לנו סבבה לגמרי.

לאורך השנים נתקלתי בדיונים סוערים בקבוצות ווטסאפ של הכיתה על מורה חדשה מדי, או מורה לא מנוסה מספיק, ואז מגיע בחור בן 20 והוא ״המפקד״ של הבן שלי בן ה-18, וזה לגמרי בסדר, סביר והגיוני. והם יוצאים לאימונים ול״תרגילים״, חשוב לתרגל, רק ככה אפשר להגיע לקרנגי הול כדי לנגן ברמה בינלאומית, ובתרגילים האלה לפעמים נפצעים ולעתים רחוקות יותר נהרגים, אבל ככה זה. וכל אלה נועדו להכנה לקראת אירועים מורכבים יותר שמכונים לפעמים ״מבצע״, לפעמים ״מלחמה״, לפעמים סתם ״ביטחון שוטף״. וגם שם אפשר להיפצע ולהיהרג. 

ואפשר לחסוך את כל זה אם מדובר בבן יחיד, או בבת שלא רוצה קרבי, או באנשים שעד כה סבלו ממחלות ותסמונות ואלרגיות. איפשהו לקראת גיל 17 מחלות כמו אסתמה זוכות לפתע לסקס אפיל מטורף. ואז המשחק, או ״השירות״, הוא כבר סיפור אחר לגמרי, עם חוקים וכללים ונזקים משלו. 

אני לא טיפש. אני מבין למה במצב הנוכחי אין מנוס מצבא. ברור לי שבמציאות שבה אנחנו חיים, מזרח תיכון ולא שווייץ וכל הג׳אז הזה, צריך חומות ועליהן אנשים עם רובים. כשאני חושב על מה הוביל למצב הזה והאם מדובר בתוצאה ההכרחית והיחידה, אני בטוח פחות. כשאני חושב על אירועים ספציפיים, המבצע הזה, או המלחמה ההיא שבה נהרג אבא שלי, ועל פוליטיקאים ועל צבא שיש לו מדינה ואיזה אינטרס יש לו לוותר על כל זה, אני כבר ממש ספקן. 

אבל קטונתי, אני קונפורמיסט מדי, מתובנת מדי. כבר הגעתי פעם אחת ואגיע שוב לבקו״ם, בסיס קליטה ומיון, מי לשבט ומי לקריה. מגיעים עם הילדים, מחבקים, בוכים, וחוזרים הביתה בלי. ואף אחד לא מורד ומסרב, אף אחד לא אוזק את עצמו לילד ומודיע שעל גופתו, או מבריח אותו לחו״ל לפני. וכולנו יודעים לספר על הדברים הטובים שהצבא עשה לנו, הכרויות, התפתחות אישית, התבגרות. כולנו שותפים לטירוף המאורגן הזה, שהוא בעצם המיינסטרים ושיא הנורמליות, ומחזיקים אצבעות ומקווים לטוב, או לשלום, או לפחות לאיזו הפסקת אש. אני אדחיק בינתיים, ואחבק אותו אחרי, ואחלום בלילה על איזו אלרגיה מסתורית שתצוץ. אמן. 

%d בלוגרים אהבו את זה: