כמו בכל הונאה מוצלחת,  הבנתי שעבדו עלי רק אחרי שנפלתי בפח. נכנסתי למוזיאון תל אביב, מוכן ומזומן להיות תרבותי ומעודכן, וגיליתי שאני במיזם אינסטגרם. 

עמדתי בתור ארוך, מתפתל ואיטי, שבקצהו, כך אמרו, המתין חדר פלאות עם מראות ונקודות צבעוניות, מעולה לסלפי ובכלל. זה אפיין את כל התערוכה של יאיוי קוסמה: תורים של  אנשים עומדים עם טלפון שלוף, אצבע על הכפתור, מוכנים לפעולה. בכניסה לחדרים תלו שלטים שביקשו להגביל את זמן השהייה בפנים "לשלושים שניות, כולל צילום, כי אנשים מחכים". ליד מיצגים אחרים נתלתה הודעה שהבהירה שאם הטלפון נופל לתוך המיצג זאת לגמרי בעיה שלכם.

יכול להיות שקוסמה היא – או היתה – אמנית חתרנית ונועזת. ייתכן שאיו לה מושג מה קורה במוזיאון במדינה קטנה ומשונה במזרח התיכון. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני בעוקץ הניגרי, סוגת המוזיאונים. קראתי את הכתבה ב"הארץ", הסתקרנתי ובאתי, רק כדי לגלות שלא נסיך, לא ירושה ולא נעליים. גם לא ממש אמנות. 

הכול היה צבעוני ויפה, ופה ושם היו ניצוצות בבחינת מה היה יכול להיות אילו. בשני מיצגים למשל אפשר לדחוף את הראש לתוך מעין תיבה בגודל תא טלפון ולהיות פתאום בעולם פסיכדלי צבעוני ומרהיב. בחלל אחר, עם גישה אחרת וסמים אחרים, זה היה יכול להיות נפלא. אבל קשה להתפעם כשמאחוריך עומד זוג חסר סבלנות שכבר תכנן את זוויות הצילום. 

אני לא מבין באמנות. לא למדתי את התחום, אני לא בקיא בתקופות, יוצרים, מגמות. אני יודע שאמנות טובה מרגשת אותי, מטרידה, מזיזה משהו בפנים. כשנסעתי למדריד אמרו לי שאני חייב לראות את הציורים השחורים של גויה. הלכתי, ויצאתי נפעם כולי בלי לדעת למה. אני זוכר את התחושה הפיזית שהם יצרו בי עד היום.

היצירות של קוסמה יפות ויזואלית, ובתחילת הערב – לפני התורים – חשבתי שכמה מהן עוכרות שלווה. בהמשך כבר הפכתי אדיש. האם זה קשור לאווירת תורי דיסנילנד מסביב? יש לי תחושה שהציורים ההם של גויה היו בועטים לי בבטן גם אם היו תלויים בתוך חנות שעונים באלנבי, אבל אני לא בטוח. יכול להיות שקוסמה התחילה כאמנית בועטת ומעורערת, ואם השנים התמסדה בדרכה המשונה, מעין בורגנית של מוסדות לתשושי נפש. אני לא יודע לומר איזה מהמרכיבים גרם לטעם המר, אני רק יכול להעיד על איכותו של התבשיל שהוגש בסופו של דבר לשולחן. 

אל תאמינו להייפ, עם כל הכבוד לכתבות על האשפוזים והמכתב לניקסון שבו הציעה לו לעשות אהבה מתוקה במקום מלחמה בויאטנם. מה שקורה במוזיאון תל אביב זה מיזם פופולרי ורווחי שהיה צריך לקבל חסות מאיזו חברת סלולר, לא אמנות. תערוכה שנוגעת בשכל, בעדשת המצלמה, בשורת הרווח של המוזיאון. לא בלב שלי. אני מקווה שקוסמה נהנית לפחות כלכלית מכל זה. כוסאומו. 

את "טווס בחדר מדרגות" קראתי קצת אחרי שיצא לאור, וזמן רב לפני שהמחברת שלו, גלית דיסטל אטבריאן, פרצה לחיינו כביביסיטית פעילה במיוחד. זה ספר מצוין, קשה וכואב על משפחה דפוקה במיוחד, כולל פגיעה מינית קשה בילדה שאף אחד לא רואה או מבין אותה.

השבוע היתה דיסטל אטבריאן שותפה לעוד שערוריית מדיה חברתית קטנה. אחרי שהצביעה עם כל האופוזיציה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין ללא הגבלת זמן, תקף אותה איש אקדמיה בטוויטר והציע לה לפקוד אנסים לליכוד. דיסטל ענתה לו שהסתכלה בתמונה שלו והוא מכוער מבחוץ ולא רק מבפנים, העניין זלג לפייסבוק שחסמה את חברת הכנסת, מה שסיפק הצדקה לעוד רעש וצלצולים. 

בסמסטר א' בחוג לספרות לומדים שאין קשר בין היוצר ליצירה. מרגע שהגיח הספר או השיר אל אוויר העולם הוא נתון לפרשנות הקוראים, וליוצר, על דעותיו, סטיותיו וטעמו, אין קשר לעניין. בהצלחה לכולנו עם זה. תמיד נרתעתי מראיונות עם יוצרים שאהבתי, מכל תחום, רתיעה אינסטינקטיבית נטולת הסבר. עם השנים הבנתי למה. 

עידן המידע הפך את הבורות המבורכת לבלתי אפשרית. בעידן האולפנים של הוליווד, אי אז בשנות החמישים, נהנו הצופים מאשליה מתוקה בכל הנוגע לחיי הכוכבים שהעריצו. היום הכול דולף וזולג, ואין מפלט. אין דרך לחזור לסרטים שאהבתי עם קווין ספייסי, קייסי אפלק שחקן נפלא אבל השמועות, הו השמועות, ליאונרדו דיקפריו יוצא עם בנות 25 ומטה. את "משימה בלתי אפשרית 3" ראיתי כשעל קרנית העין צרובה דמותו של טום קרוז מקפץ על הספה של אופרה ווינפרי, מאושר מנישואיו לקייטי הולמס שצעירה ממנו ב-17 שנה, מאיר אריאל היה הומופוב, אריאל זילבר התפלפ, אין לזה סוף.

יש כמובן יוצאים מהכלל – אני רוצה להיות נער השעשועים שלך, מרגרט אטווד –  אבל ברוב המקרים, כשאמנים שאני אוהב פותחים את הפה, זה נגמר בבכי חרישי. שלי. אני רוצה לראות את החיים על מורכבותם, לקבל שיוצר ענק יכול להיות חרא של בן אדם. אבל אני לא מצליח, זו נקודה עיוורת. אני יכול לראות את המורכבות הזו אצל חברים ואנשים שאני אוהב, להבין שיש בהם רבדים, טוב ורע. כשזה מגיע לאמנים אני מאבד את זה, אולי כי בניגוד לאנשים בחיי הפרטיים, אמנים הם מראש מין אלים באולימפוס, ולא בשר ודם, ולאלים קשה יותר לסלוח, ומאלים מצפים לשלמות. 

חשוב לחשוף אמנים שהם אולי מוכשרים אבל גם אנסים, מטרידנים, גזענים. צריך למצות איתם את הדין אם זה בבית המשפט ואם זה במרחב הציבורי. אחלה. אבל אחרי כל זה אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה ולשקוע בבורות נעימה. אני לא רוצה לשמוע דעות פוליטיות חלולות ממוזיקאים, אני לא רוצה לגלות אמיתות מכוערות על סופרות שאהבתי. המילה הכתובה, לא משנה בכמה כישרון, לא תצליח לטשטש את האמת המרה.

אני מניח שקריירה פוליטית מתגמלת יותר מכתיבה, גם במובן החומרי וגם במובן התקשורתי. אם חשקה נפשך בתשומת לב ורעש זה המקום להיות בו. אני מקווה שדיסטל אטביראן תשקע בשלב מסוים לתהום השכחה הציבורית, ואולי יום אחד אוכל ליהנות מלקרוא ספר שלה שוב. בינתיים אני מתבייש להודות בקרב בין המציאות לבדיה, המציאות, בניגוד לרצוני, מנצחת.  

את הפוסט הזה אקדיש לקידום חסר בושה של פרופיל האינסטגרם המקצועי של בתי, שיצאה אל האזרחות בעיתוי מופלא של מגיפת סוף עולם וסגר. במקום לומר נואש היא ניצלה את הזמן כדי לצייר (וגם לנטפליקס, כי בואו), והשיקה את הפרופיל החדש כדי למכור ציורים. 

הבעיה כאן היא שאני, כאב, לכאורה פסול לעדות. כמו שהילדים שלי טרחו לשוב ולהזכיר לי בשלבים שונים של קיומם, המחמאות שלי הן ברמת אמינות של הבטחת בחירות של ביבי. כי אני הורה. ומן המפורסמות היא העובדה שכל ההורים בטוחים שהילדים שלהם מושלמים כמו פריחת הדובדבן ביפן. מכאן נובע הביטוי האמריקאי המקסים A face only a mother could love. אלא שזה לא מדויק. 

כל הורה יודע לזהות את החולשות של ילדיו, ובאותה נשימה הוא כמובן מצטיין בלעטוף את המידע הזה בשכבות יפות של צלופן. להמעיט בחשיבות החולשות, להאדיר את תחומי ההצטיינות. כשצפיתי בבת השמונה רוקדת במופע סיום השנה של חוג הבלט לפי קצב פנימי שלה, שבינו ובין המוזיקה ותנועות חברותיה קשר רופף, הבנתי שבלרינה היא לא תהיה. זה היה מקסים וחינני, ואפשר היה למצוא בזה אינדיבידואליזם ושמחת חיים, אבל כישרון למחול – פחות. 

כל זה כדי לומר שנגה מציירת נפלא, אבל באמת. היא מציעה את הציורים שלה למכירה במחירים שווים לכל נפש, כי חוש עסקי זה פחות הקטע שלה, ואתם יכולים לרכוש מתנה ייחודית לעצמכם וליקירכם בלי לזעזע את חשבון הבנק בזמנים חסרי הוודאות הללו. חפשו את היצירות של הנגה פה –  https://www.instagram.com/_nogale_/ ואל תתקמצנו. 

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.  

האולם מפוצץ. אין מקום. אנחנו מתיישבים על המדרגות. אני תוהה אם הגב שלי ישרוד, אבל מהר מאוד מתברר שאין סיבה לחשוש. הנוטשים הראשונים מתגנבים החוצה בערך חמש דקות אחרי ההתחלה, והזרם לא פוסק עד סוף המופע. אנחנו מתיישבים על כיסאות שהתפנו והסבל עובר מימד, מהפיזי לנפשי.

גם אחרי 20 שנה השם אהד פישוף מעורר בי התרגשות קלה. להקת "נושאי המגבעת" היתה נקודת ציון בהתפתחות התרבותית שלי. היתה שם גאונות שלא דוללה בשנים של הופעות איחוד ומחזור, התבזות בתוכניות ריאליטי ושאר ירקות. השם של האיש הוא קונוטציה לאיכות בלתי ממוסחרת. מופע יחיד של הפישוף? למה לא.

באולם החשוך, על הכיסא שהתפנה, יש לי זמן לחשוב על למה לא. מסחריות אמנם אין פה, אבל גם לא קומוניקטיביות. פישוף יושב על הבמה מאחורי שולחן שעליו לפטופ ושלל אביזרים. בצד ניצב מסך. מרבית הזמן הוא יושב ללא ניע, כשברקע קריינית  פולטת דימויים שנעים בין הסתום לבנאלי. "הילדים המשחקים לא מבחינים בנחש בדשא". וואלה? מדי פעם הוא נעמד ושר באנגלית. או משמיע קולות. או מפיק צלילים באמצעות כלי הקשה לא ברורים. אין לי שמץ למה התכוון המשורר.

לא שתמיד צריך להבין. ל"נושאי המגבעת", למשל, היו שירים שלא הבנתי, אבל משהו בשילוב של המוזיקה והמילים הזיז אותי, גרם לי להרגיש. אני אוהב אמנות שאני לא לגמרי מבין, זה משאיר איזה שובל מחשבה חופשי לחשיבה וניתוח, לא סוגר פינות אלא פותח. דיוויד לינץ' או הרולד פינטר גורמים לי לגרד בפדחת בניסיון להבין מה לעזאזל ראיתי, אבל בה בעת לחוש עצב, אימה, פליאה. הרגש היחיד שהמופע של פישוף גרם לי הוא כעס. ולא מהסוג הנכון.

אחרי המופע השותפה שלי לחוויה טענה שפישוף לקח קשה את זרזיף האנשים שלא הפסיק לחמוק החוצה. אני סבור אחרת. אומרים שפרפורמרים חיים על תשואות ומחיאות כפיים. אני חשתי שהמופע היה תמונת מראה לצורך הזה באהבה. שפישוף רצה לעצבן, לגרש. שכל צופה שחמק החוצה היה עוד איקס על החגורה שלו. אישור לכך שהוא חתרן, אמנותי, קיצוני. שהוא אדיש לצורך ששולט בעמיתיו האמנים, צורך בזוי ונחות. הצורך באהבת הקהל.

השאלה מה קורה מחוץ לטריטוריה שבאזור החגורה של פישוף. אם הקהל חוזר הביתה בלי לזכור דבר מהחוויה התמוהה שעבר, מה הועילו אוונגרדים חתרנים בתקנתם? אם יצירת אמנות נופלת ביער ואין שם אף אחד וכו'. אני מתקשה להאמין שיוצר לא רוצה לגרום לתגובה כלשהי בקרב הקהל שלו, להשפיע, לגרות לחשיבה. כדי לייצר תגובה אצל הזולת צריך לתקשר. אבל פישוף ניהל דיאלוג פנימי נטול פשר. געגועי לאשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת מעולם לא היו עזים יותר.

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.