והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

– "ראית את האחות שלו? היא יותר גנגסטרית ממנו. מכות חשמל נתנו לה – ולא פתחה על אף אחד!"
– "היא הייתה חלק מהחבורה?"
-"כן, הייתה נו, איך קוראים לזה? בלדרית. כל העיוותים האלה שלה? זה מהמכות חשמל שחטפה בגרמניה אחרי שתפסו אותה על הסמים. ולא פתחה!"

מוכר הזיתים מסיים את השיחה ומתפנה אלי. שישי בשוק, חלק מריטואל סוף השבוע שלי. אחרי שהבאתי את הקטנה לכיתה א' אני רוכב על האופניים לשוק הכרמל, ומשם ממשיך לסבב בתי קפה, מעבר מחול לקודש, משבוע עבודה קשה ומתיש לבטלה והדוניזם של שישי שבת.

אבל המעבר לא חלק. זה היה שבוע קשה, רווי עימותים ומחלוקות, תפניות לא צפויות, פרויקטים מסובכים שמעיקים עלי. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות שמטרידות אותי, להתנתק מהאימיילים שממשיכים לטוס הלוך ושוב בטלפון שלי.

יש גם זיתים סוריים

האיש בבסטה של הזיתים כבר מכיר אותי. הוא שרירי ברמות של שוורצנגר גירסת האייטיז ומקועקע כולו. הוא מהנהן לשלום ונחמד וחביב, וכבר יצא לי לשמוע אותו מנהל שיחה שממנה השתמעו דברים מהצד הלא נכון של החוק. אני מדמיין לרגע איך הוא היה מתמודד עם הדברים שמעצבנים אותי בסביבה הממוזגת והסטרילית שבה אני חי. אי הסכמה בשיחת וידאו בין משרד מפואר במדינה אחת לחדר ישיבות מפונפן במדינה שנייה. ויכוחים ומחלוקות מנומסים. אימיילים תקיפים יחסית. הרמות קול מינוריות.

אני חושב על מה שעבר בראש של האחות של ההוא, שלא פתחה למרות המכות חשמל. ראיתי מספיק סרטים, לא קשה לדמיין את התמונה, לשמוע את הטקסטים. אלקטרודות מתחככות זו בזו ומפיקות ניצוצות, "אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה". אולי דווקא ויכוחים עם אמריקאים היו שוברים אותה. אולי יש אנשים שקל להם יותר להתמודד עם איומים מפורשים ואלימות קשה מאשר עם סבטקסט ופוליטיקה. אולי להפך. אולי האיש מהבסטה של הזיתים יכול להיות הנשק הסודי שלי, הג'וקר במשחק של ההייטק.

אני ממשיך לבסטה הבאה ומשם לבית הקפה, ומנסה לעמוד בהחלטה לא לקרוא אימיילים. ואני? אני אם היו רק מזכירים לי ברמז מכות חשמל הייתי פותח. על כולם.

אפשר לדבר עד מחר על חוסר התקשורת שלנו ושל האמריקאים או היפנים, אבל תכל'ס אני לא מבין גם את החבר שלא דיבר איתי חודשיים ופתאום צץ או את המישהי שעשתה לי לייק בפייסבוק. זה לא עניין של תרבות, זה עניין של בני אדם

כולם צחקו. בסדנאות כאלה, על תקשורת בין-תרבותית, תמיד צוחקים. מישהו סיפר על אי הבנה קיצונית במיוחד בפגישת עבודה טרנס-אטלנטית. אז היא בטח גרמה לו לקלל נמרצות, אבל מספיק זמן עבר ועכשיו זה משעשע. בחדר ישבו נציגים משלל מדינות, מדברים על תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות שצריכים לעבוד ביחד. האירוניה היא שמאחורי הצחוק חבויה מרירות. אני מסתכל מסביב ומנסה להבין מי מהיושבים בחדר, אמריקאי, ישראלי או מה שלא יהיה, הכי מתוסכל כי לא מבינים אותו, לא מקשיבים לו.

תחזור על זה שוב?

את התאוריה אני, כמו כולם, מכיר – הישראלים ישירים, בוטים, קצרים בזמן ובטקסט. האמריקאים להפך. הבריטים קרובים יותר ברוחם לאמריקאים. הצרפתים והברזילאים, למשל, דווקא מסתדרים איתנו. האמריקאים חושבים שאנחנו גסי רוח ולא קשובים. אנחנו חושבים שהם מעמידים פנים. יופי, רק שזה לא מה שבאמת מטריד אותי. כשעובדים ביחד לכל הצדדים יש אינטרס בדו-קיום, לומדים להסתדר. ופעם בכמה זמן נפגשים בסדנה כזו ופורקים לחצים ומשתפים באנקדוטות. וכל צד מתבשם מאיזו תחושת "יחדנס" מזויפת, כי אני לא קונה את עניין הפער התרבותי בלבד.

זה לא שהאמריקאים והישראלים הם שתי קבוצות הומוגניות, שני שבטים מוגדרים וברורים. חלק גדול מהזמן אני מרגיש שאני לא מבין את האנשים סביבי. מתי הם מרוצים, ומתי לא. הילדים שלי יודעים להסביר לי בדיוק מתי אני מביא להם את הסעיף. ויש דווקא אמריקאים שיודעים להבהיר את עצמם הרבה יותר טוב מישראלים –  ״אאוסום!!!״ הרבה יותר ברור לי מ״אחלה״.

אבל מה לגבי כל השאר? אנשים שצריכים ממני משהו, חברים שלא היו המון זמן בקשר וצצים פתאום, חברים שכן היו בקשר ומתנהגים קצת אחרת, מישהי שעושה פתאום לייק בפייסבוק, או שכבר לא עושה פתאום לייק בפייסבוק, מה הם מנסים להגיד לי בעצם? מה האג׳נדה הנסתרת, הסאבטקסט, המזימה? וזה בלי להיכנס בכלל לתהום שביני לבין תומכי ביבי וטראמפ ומעריצי עידן רייכל וניקלבק.

במקרה של האמריקאים אני לפחות יודע מה אני לא יודע. אלה דווקא חברי הקבוצה שלי שמטרידים אותי, עם העאלק-ישירות הזאת, והמוני גוני-הגוונים שמאחוריה. יש לי מספר חד-ספרתי של חברים טובים שאספתי לאורך השנים פלוס שלושה ילדים שעליהם אני יכול לסמוך – הם אומרים את מה שהם חושבים. כשמישהו צועק עליך שאתה האבא הכי מעצבן בעולם, או מסביר לך למה אתה אידיוט, קשה לפקפק בכנות שלו. כל השאר? אין לי מושג מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, מה אתם בעצם אומרים. אני בעיקר מנחש ומנסה להרגיע את הפרנויה.

כל המיילים, והווטסאפים, והפוסטים והציוצים ושיחות הטלפון מעצימים את הרעש והכאוס. במקום להבהיר ולהסביר הם רק מוסיפים רבדים ובלבול לתמונה. בפרק קלאסי של ״באפי ציידת הערפדים״ מאבדים כל תושבי העיירה את יכולת הדיבור, מה שמוביל לכך שבאפי סופסוף מתנשקת עם הבחור הלוהט שהיא חושקת בו, כי אין יותר מילים שיפריעו. זו אולי מסקנה מפתיעה לגבי מי שמקשקש כל כך הרבה, אבל לפעמים נראה לי שעדיף שכולנו נסתום ונלך מכות או נזדיין. אולי ככה נבין קצת טוב יותר את שאר העולם. אפילו את האמריקאים.

האמריקאית אומרת שלא תישאר כי כל הזמן מלחמה כאן. כולם פה במלחמה. אני לא יורד לסוף דעתה. הקיץ הזה היה נטול כיפת ברזל ואזעקות. אנשים מצטרפים לשיחה. אני ביום הולדת, ופרופיל הדוברים דומה לזה של כלת השמחה: יהודים אמריקאים שנמצאים בארץ ארבע שנים בממוצע.

האמריקאית ממשיכה. היא לא מתכוונת  לטרור או מלחמות הקיץ הדו-שנתיות כאן. היא מנסה להסביר לי ומתארת מפגש עם נהג אוטובוס עצבני מוקדם יותר באותו יום. איזשהו חוסר הבנה לגבי כרטיס רגיל ורב-קו, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל היא נסערת. ברור לי שהנהג שכח מהדיאלוג שנייה אחרי שהסתיים, בזמן שהיא נותרה מוטרדת כל היום, תוהה שוב לגבי הארץ הזאת.

היא חווה מלחמה שאני לא מרגיש. היומיום הסטנדרטי שלי הוא שדה הקרב שלה. ואולי לא. אני נזכר בעצמי בחו"ל. השקט הנפשי של התור, אני מכנה את זה. הידיעה שאף אחד לא יידחף. אמריקאים שעובדים איתי מתארים חוויה הפוכה: הם מוצאים את עצמם עומדים בתור בסופרמרקט בביקורי בית אצל ההורים באמריקה דרוכים וקפוצים, מחכים שמישהו ימרפק או יעקוף, כמו חיילים הלומי קרב.

וזה מערער אותי להתבונן במציאות מנקודת המבט שלהם. אני נזכר בשיחת עבודה. אני וקולגה ישראלי מנהלים שיחת וידאו עם שלושה אמריקאים במשרד שמעבר לים. אחת מהן עובדת חדשה. בסוף השיחה הבחור שלצידי אומר לה "אנד גוד לאק!" והאמריקאים בצד השני מתפוצצים מצחוק. לוקח לנו כמה שניות להבין. מה שאני והוא שמענו היה ברכה לבבית לעובדת חדשה. מה שהם שמעו היה תוקפני וסרקסטי. הם כבר מכירים אותנו ומרגישים נוח מספיק לצחוק. כמה פעמים זה קרה מבלי שאיש מאיתנו היה מודע לפגיעה בצד השני?

בחזרה לאמריקאית, שמתוודה שכנראה לא תישאר כי היא לא רוצה לגדל פה את הילדים שלה. מה זה אומר עלי ועל הילדים שלי? האם לתת להם לגדול פה עם הגיוס לצבא, הטרור, הלאומנות המבעבעת, יוקר המחיה והדחיפות בתור הופך אותי לאב רע? אני אמור לעודד אותם להגר? לקוות שיישארו כאן? והאם באמת כל כך טוב שם בחלום האמריקאי? שירותי הבריאות פחות טובים ומטורפים עם נשק אוטומטי שמרססים תלמידי בית ספר הם עניין שגרתי. אני מניח שבדרך לאותו בית ספר הם לא דוחפים אף אחד.

המבט מבחוץ לא באמת עוזר לי. במונחים אמריקאים אני גס רוח ותוקפני כמו כל ישראלי, ואני לא באמת מוכן או רוצה להשתנות. בסופו של דבר קל לי יותר עם נהג האוטובוס העצבני מאשר עם איש זר ומנומס שאין לי מושג מה הוא חושב באמת. והילדים שלי? נגה רוצה לגור בלונדון כשתגדל. תומר חולם על ניו יורק. אני חושב שדווקא אשמח לעמוד בתור בנתב"ג בדרך לביקור אצל אחד מהם. בלי לעקוף.