ארכיון תגים | אן.בי.איי

בין המורה מחולון לבוסטון סלטיקס

אני לא יודע למה תומר החליט שהוא אוהד דווקא את הבוסטון סלטיקס, אבל אם הוא בעניין אז גם אני. וכך נשאבתי לצפות במשחקי האן.בי.איי השנה, ובאמצע הפלייאוף התחלתי לחשוב על שכר המורה הממוצע מחולון. 

אחד הדברים המרשימים במשחקים הוא ההקרבה והמקצוענות של השחקנים. הם נפצעים, יורדים מדדים לחדר ההלבשה, וחוזרים פצועים וחבולים כי הקבוצה צריכה אותם. הם משחקים עם מסיכות פנים משונות, כואבים ודואבים, ועושים הכול כדי לנצח. וכל זה מאוד מרשים, והיה מרשים הרבה יותר, לולא היו מקבלים תמורת כל זה סכומי עתק מטורפים. 

מה פירוש מטורפים? ג׳ייסון טייטום, הכוכב של הסלטיקס, ישתכר בחמש השנים הקרובות כ-200 מיליון דולר. כל זה כמובן לא כולל פרסומות, נעליים וכל הג׳אז הזה. הוא בן 24. מה עם שחקנים קצת פחות נוצצים? אל הורפורד, שחקן חמישייה מבוגר יחסית, יקבל בתלוש השנה 27 מיליון דולר. דריק ווייט יעלה מן הספסל בשביל קצת יותר מ-15 מיליון. השחקן הזוטר ביותר בקבוצת אן.בי.איי משתכר בשנה כמיליון דולר, סכום שמורים, עובדים סוציאלים ודומיהם יכולים רק לחלום עליו. 

אין לי תלונות לשחקנים. כריס רוק דיבר פעם על ההבדל בין המילים Wealthy ו-Rich. שאקיל אוניל, הוא אמר, עונה להגדרה של Rich. האנשים שמשלמים לו משכורת הם Wealthy. אבל הבעיה היא אפילו לא במערכת, בקפיטליזם, אלא בטבע האדם. בניגוד לירי המוני לא מדובר כאן בתחביב אמריקאי. סדר העדיפויות האנושי מעוות בכל מקום. שחקני כדורגל באירופה, רוגבי באוסטרילה וקריקט בהודו יהיו פופולרים, נערצים ועשירים, ומורים ושוטרים ייאבקו על שכר מינימום. ככה זה. הקומוניזם, צדק חלוקתי ושוויון – כל אלה נפלאים באמת אבל לא מתאימים בשום צורה לאופי האדם.

ספורטאים, וזה כולל את האלילים המעופפים שמשחקים כדורסל באן.בי.איי, מספקים השראה ומודל לחיקוי, אני לא מזלזל בזה. אבל ספק אם הם חשובים יותר ממי שאמור לחנך את הילדים שלנו, לטפל בנפשם הפצועה או לשמור על חוק וסדר. חלק מהעניין הוא שלכאורה זה לא מגיע מהכיס שלנו, שלי. אנחנו נצא למרפסות למחוא כפיים לצוותים הרפואיים בזמן מגיפה, ואז נחזור פנימה לצפות בטלוויזיה. המדינה תמשיך לשלם לאחיות שכר רעב, ובעלי קבוצות ימשיכו לשלם לשחקנים הון מטורף. אבל המדינה זה אנחנו. סדרי העדיפויות, התקציבים, המשכורות – כל אלה נגזרים מהפתק בקלפי, ממה שאנחנו מחליטים שחשוב יותר. 

אני נהנה מהתנאים בחברת ההייטק שאני עובד בה, וקם בחמש בבוקר כדי לראות אם טייטום יעלה עם הקבוצה שלו לגמר או לא. אני מתרגש ומתעצבן ותוהה למה אני עושה את זה לעצמי, ואז הם מנצחים והו, איזה קתרזיס, איזה היי. אופיום להמונים ישר לווריד, איזה כיף. אני קונה כרטיסים להופעות, ועוד נעליים חדשות, ועל המסך שלי, אחרי שאישרתי את הרכישה, מופיעה ידיעה חדשותית על מערכת החינוך הקורסת. וואלה, באמת מגיע להם יותר. קצת יותר. בבחירות הבאות אצביע למפלגה שתבטיח בדיוק את זה, ואז תשב בקואליציה ותיגרר לפשרות כי אין מנוס ורק לא ביבי, ולא יקרה כלום, עד המגיפה הבאה.

עונת המוהוקים האדומים: פרידה משבט קהילה

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

מתארגנים למכירת עוגיות לקראת מחנה קיץ

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

%d בלוגרים אהבו את זה: