ארכיון תגים | אנגליה

על מערכות יחסים מתעתעות וספרים מרגיזים במיוחד

הספרים הכי גרועים, אולי כמו כל מערכת יחסים, הם אלה שמתעתעים בי ומושכים אותי עד נקודת האמצע ולפעמים מעבר לה, ורק אז אני מבין שצריך להימלט, כלומר להוציא את הסימניה ולהחזיר למדף. ספרים גרועים באמת? זו לא בעיה. אחרי כמה עמודים אני יודע איפה אני עומד. אם מדובר בספר טיסה, אוסף קלישאות, כתיבה גרועה או כל בזבוז נייר ודיו אחר. ויש גם ספרים טובים שאחרי כמה עמודים ברור שזה לא הם, זה אני. לא מתאים כרגע. אולי בעוד חודש ואולי אף פעם.

אבל המתעתעים יכולים לעורר בי זעם של ממש. בשבוע שעבר הגעתי אל נקודת האמצע של "אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו, ולא יכולתי עוד. ישבתי על הספה מול הספר, הבטתי בו והיה לי ברור שזה נגמר, אבל לא הצלחתי להבין למה. 

אני יודע למה התחלתי לקרוא אותו, ולמה השקעתי מאמץ בלנסות ולהמשיך עד העמוד האחרון. אישיגורו הוא סופר ידוע ונחשב, מישהו שכאדם קורא ברור לי שאני צריך להגיע אליו מתישהו. על הספר המסוים הזה שמעתי לא מעט והוא ספק משתייך ספק מתכתב עם ספרות מדע בדיוני, ז'אנר שאני אוהב מאוד. בקיצור, יש כאן עניין של דעה קדומה, גאווה וציפיות גבוהות.

אז איך הספר? לא רע. טוב אפילו. הוא כתוב מצוין, מתאר זכרונות של נערה בריטית מלימודיה בפנימייה, כשברור מהרגע הראשון שמשהו כאן אינו כשורה. אווירת איום שהולכת ומתחזקת. הכול טוב ויפה, באמת, וגם משעמם רצח. לא התחשק לי לקרוא, וזו אולי מילת המפתח – חשק. התמונה שעולה בראשי היא של מסיבה שתוכננה בקפדנות. היא מתרחשת בחלל מרהיב ומעוצב למשעי, כולם לבושים בטוב טעם והקפדה, האוכל אלגנטי ומעולה, ואין שום סיכוי שכל היופי הזה יופר במשהו מרגש או מפתיע. המוזיקה לא תהיה רועשת ואף אחד לא ירקוד, לא יהיו סמים חלילה, עקומת הליבידו תישאר שטוחה. חשק, יצר, יציאה מהקווים? לא בבית ספרנו הבריטי המוקפד. 

אישיגורו לוקח נושא עם פוטנציאל – ומכאן מתחילים ספוילרים מינוריים למחצה – ומטפל בו במכובדות נוגה. הגיבורים של הספר הם שיבוטים, שכל מטרתם בחיים היא לספק תרומות איברים לבני אדם עד התרומה שתהרוג אותם. הם גדלים בפנימיה ומגיל צעיר מודעים לגורל שמצפה להם. הרעיון הזה מתפוצץ מפוטנציאל – אלגוריה על הקיום האנושי בכלל, מרד נואש וחסר סיכוי אל מול הגורל שמצפה לכולנו, זעם, אבל, השלמה. ומה יעשו גיבורינו? ימרדו ויצטרפו למחתרת השיבוטים? יימלטו וינסו לשלוט בגורלם? יבחרו בחיים הדוניסטיים פרועים כדי להשחית את גופם, בצעד של מרד נואש כנגד בני האדם שמגדלים אותם כמשאב מתכלה, כמו עדר? 

לא. הגיבורים שלנו ישתו תה ויעלו זכרונות מימי ילדותם, בהם שזורים באיפוק מכובד תהיות על יחסים, מין, גורל וכל הג'אז הזה. וזהו. הם לא יעשו שום דבר קיצוני, לא יביעו רגשות עזים מדי, לא יפרצו אף גבול או סכר. התחושה היא שכל זה לא הולם סופר מכובד שנושא את עיניו אל רשימות פרסים יוקרתיות. כדי לוודא שאני לא משמיץ לחינם, ושבחצי השני של הספר לא מתפוצץ פתאום מרד משובטים עקוב מדם או משהו, חיפשתי ברשת ומצאתי תיאור מלא של הספר עד סופו, שבו – ספוילר אם לא הרסתי לכם עדיין את החשק לקרוא – אכן לא קורה דבר. מתוך שלושה גיבורים שניים תורמים איברים ומתים, והמספרת מסיימת את הספר כשהיא מקבלת בהכנעה את גורלה. שזה טוב ויפה, ואמירה מכובדת ועצובה על קיומנו, אבל מעניין כמו צבע מאיכות משובחת שמתייבש על קיר של דירת יוקרה. 

אני מניח שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה. אולי החיים שלהם מלאים ועשירים משלי וספרים כאלה הם איזון אינטלקטואלי מוצלח, ואולי ארומת האיכות שעולה מבין הדפים עושה להם את זה. אבל לי אין כוח לאישיגורואים. אני רוצה ספר שיגרום לי להרגיש – לא הדים קלושים של רגש עטוף בשכלתנות, אלא בעיטה בבטן, צריבה בלב. בלי מעצורים, ואם אפשר גם בלי תה.

%d בלוגרים אהבו את זה: