עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

אחרי שכולם דחסו באלימות את המזוודות שלהם לתאי המטען תוך התעלמות מחוקי הנדסת המרחב, בישר הקברניט שאנחנו תקועים על מסלול ההמראה. שניים מתוך שלושת המסלולים בנתב"ג סגורים, אין לו אישור להמריא, משמע נאחר. המראנו, טסנו, נחתנו, איחרנו. אלפית השנייה אחרי שגלגלי המטוס חבטו בקרקע וכולם נעמדו חרף העובדה ששלטי ה"הדק חגורות" עדיין דולקים, התחיל האיש שעמד צמוד מדי אלי לסמס ולקטר. "לופטהנזה האלה היו מגיעים פעם בזמן", הוא אמר, "גועל נפש. איחור של עשרים דקות".

מכאן הוא עבר לביקורת נאצה על האוכל, אבל הפסקתי להקשיב והתמקדתי במאמץ הלא פשוט לסתום את הפה ולא לשאול אותו אם הוא דביל, ומה בדיוק הוא לא הבין ארבע שעות קודם לכן. חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה, חזרתי לקרוא חדשות. אבל התחושה של הדקות שאחרי הנחיתה לא מניחה לי.

אני צרכן חדשות סביר. קראתי את הידיעות והפרשנויות על עמונה ואפילו חיפשתי עליה קצת מידע בוויקיפדיה. יש שם חמישים משפחות, מסתבר, זה הכול. קראתי את כל הפרשנים, שהסבירו למה הילארי תנצח, מסבירים למה טראמפ ניצח. לפני שנתיים פלוס-מינוס הם הסבירו למה ביבי ניצח. שמעתי הסברים מחברים טובים: על זווית הראייה הצרה שלי. על הבועה. על התסכול של אנשים שהעידן החדש השאיר אותם מאחור. על מגיפת הפוליטיקלי-קורקט שמעוותת את המציאות, שאנשים כמו טראמפ ולה-פן ימגרו מהעולם.

ונמאס לי מכל זה. אנשים מתוסכלים, אנשים נעלבים, אנשים רואים דברים אחרת, זה יופי. זה מאוד לא שיפוטי, זה מכיל, זה מקבל, זה בולשיט. כי אם כבר באים נציגי הימין ברחבי העולם וטוענים שבניגוד לשמאל המיופייף הם אומרים את האמת, אז גם אני יכול: יש המון אנשים לא אינטליגנטים או עצלים מחשבתית ברמה פלילית שמסתובבים שם בחוץ. הם לא מקשיבים לקברניט, הם לא בודקים את העובדות, ואז מקבלים החלטות בהתאם. הם מצביעים לאנשים שדופקים אותם אחר כך בשביל יישוב בהיקף של אולם אירועים בינוני, למשל.

ולא מדובר רק בימנים. זה אינו פוסט התנשאות שמאלני. זה פוסט התנשאות. נקודה. אנשים שמצביעים לג'רמי קורבין האנטישמי וההזוי בממלכה המאוחדת, תומכי ברני סנדרס שלא הצביעו בבחירות כמחאה, כל מיני פרשנים ב"הארץ" שגבו עדויות משלושה נהגי מוניות בתל אביב ופרסמו על זה טור דעה מלא חשיבות עצמית על ניצחון הבוז'י הקרב ובא – העצלות המחשבתית וסתם טמטום לא מקפחים אף מגזר.

אני לא מבין הרבה מאוד דברים, וגם לי אין סבלנות להתעמק בכל סוגיה ונושא. אבל לא תשכנעו אותי שאדם שמצביע לממשלה שנוהגת באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס הכלכלי והקיומי שלו הוא לא, ובכן, דביל. זו זכותו, וזו "האמת שלו", עוד ביטוי מתועב שמכבס ומכשיר בורות. מותר לסתום את האוזניים כשהקברניט מדבר, להתעלם מהמציאות ולהחליט על בסיס פחד ותוך התעלמות מעובדות וסטטיסטיקה. אני אקבל את התוצאות כי דמוקרטיה וכו'. אבל זה לא הופך את זה לפחות דבילי.

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

קצת אחרי הקראת ההפטרה ניגשה אלי קרובת משפחה ובחיוך נבוך ביקשה שאסדר לה את הווייז. איכשהו התחלפו לה ההגדרות משפת הקודש לאפריקאנס. עמדנו בבית הכנסת של חב"ד ואלוהים לא נקף אצבע בזמן שהחזרתי את האפליקציה למסלול.

הזיכרונות מהבר מצווה שלי הם עמומים וסלקטיביים. תכלס אני לא זוכר כלום חוץ מההתרגשות שלפני ההפטרה והאופוריה ותמרוני ההתחמקות מהסוכריות שאחריה. והנה, שלושים שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מלופף בתפילין, רצועות עור שחור שמזכירות לי בעיקר את הדאנג'ן, עטוף בטלית גלימתית (סופר מענטש!), מקשיב לרב שמאמין שאלוהים בחר בנו ומעניק לנו ושומר עלינו. לא מתקן את ווייז, אבל שומר.

אלוהים התעקש להידחף לטקס הזה. אני לא הזמנתי אותו. מבחינתי זהו טקס שמציין שלב מעבר בחיים. התבוננתי בעצמי מהצד, היה לי לוק של מתנחל ופרצוף מבולבל. נגה אמרה לי אחר כך שנראיתי בשוק. הסתכלתי על תומר, חמוד ונאה בחולצת הכפתורים הלבנה שלו, מבצע את התנועות ומקריא את הטקסטים. והתרגשתי נורא ובה בעת לא הבנתי מה בדיוק אני עושה שם, משחק תפקיד משני אך חשוב בפולחן של השבט שלי, כשספר תורה מפונפן וכבד להפליא משמש כסמל למעבר של איזושהי אחריות ונטל מדור לדור. מצד אחד אווירה משפחתית חמה ונעימה, ותומר החמוד עד אין קץ שהשתנה מקצה אל קצה בפרק זמן כל כך קצר. מצד שני אלוהים והעם הנבחר וכל הג'אז הזה. 

זו היתה תחושת זרות חלקית .קצת כמו לבלות את הלילה בחדר שאינך נוהג להיכנס אליו בבית ההורים. הטלית והכיפה והניגון הדהדו זיכרונות, אבל לא היו קשורים ליומיום שלי ולילדים שלי בשום צורה ואופן. כנראה שהם חלק סמוי מהאוויר שאני נושם פה מילדות. אבל חלק שנוכס על ידי גורמים שאני לא מעריך ולא אוהב. 

זה הסתיים במטח סוכריות וכיבוד קל כשר למהדרין. תומר השתמש בטלית כסוג של מגן, וספג את הטופי הקשה בגבורה. הסתכלתי על החברים שלו מטווחים אותו וחשבתי שבלי חרדים מכאן ומתנחלים משם הייתי מצליח להתחבר לכל זה בקלות יחסית. לבני אדם יש נטייה לקחת רעיונות יפים וכוונות טובות ולפרק להם את הצורה. אם רק אפשר היה להוציא את האל הרבני-ממסדי מהמשוואה, הייתי חי עם הטקס לגמרי בשלום. וברגעים שבהם הצלחתי להשתחרר ולהתחבר, להתמקד באבא שלי שהמסורת משמעותית עבורו, ובהתרגשות שתומר ניסה להסתיר, הייתי כל כולי שם. שמח ונרגש.

מזל טוב לתומר, מי ייתן שתהיה מאושר תמיד בלי שום עזרה או תלות באלים ובשליחיהם עלי אדמות. וחתיך גם.

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

הרבה זמן לא ביקרתי את הסבתא האחרונה שנשארה לי. היא גרה קצת רחוק, והילדים הגדולים עסוקים, וגם אני. לא יצא. התקשרתי לומר חג שמח בפסח, וגם זה אחרי שאמא שלי הזכירה לכולם בווטסאפ המשפחתי. אחרי השיחה החלטתי שאני אורז ילדים ומגיע לבקר בשבת.

לא שהשיחה היתה דרמטית מדי. היא שמחה לשמוע אותי. היא מרגישה קצת לא טוב, וסיפרה לי על ביקור של נכדה אחרת ושייכה אותה לדודה הלא נכונה, ובכלל היתה קצת מבולבלת. התמונה שרצה בראש שלי כל הזמן היתה של שמש שוקעת בים, עוד לא ממש נוגעת במים, לא בדיוק קרניים אחרונות. אבל קרוב.

הביקור היה מוצלח. הילדים היו חמודים ורגישים ומרוצים. סבתא שמחה. העובדת הסיעודית שלה היתה חביבה מאוד. היא כבר לא ממש הולכת בלי סיוע לפחות כשזה מגיע ליציאה מהדירה שלה בבית הדיור המוגן. מקום נאה, יפה שם ומטופח ונעים. מדי פעם עובר מישהו, שחוח ולבן שיער, מלווה בעובד זר. ניהלנו שיחה סביב השולחן בחדר האוכל ואחר כך אצלה בדירה. סבתא שלי השתתפה בה מדי פעם, מנסה לעקוב ולהבין. מדי פעם שאלה שאלה, לפעמים חזרה עליה אחר כך. כמו בכל מפגש היא שאלה אותי שוב איפה אני עובד. ומדי פעם נצנץ זיק של הומור, או עלה זיכרון רלוונטי, הבלחה כזאת.

זה היה ביקור מוצלח ומדכדך. חשבתי על הספר שהתחלתי לקרוא השבוע, מזרן האבן של מרגרט אטווד. גיבורי הסיפורים עד כה כולם קשישים, כולם רדופי זיכרונות, עמוסים בפרספקטיבה וחלקם גם בלא מעט מרירות וציניות. הם לא מעוררי רחמים, לא באמת. אולי קצת חמלה, בוודאי אמפתיה. העולם הפנימי שלהם עשיר, ורלוונטי וממוקד הרבה יותר מההווה המעורפל והדהוי. חשבתי על מה שעובר לסבתא שלי בראש ולא בא לידי ביטוי. על זיכרונות מאירופה של מלחמת העולם השנייה, מסע בספינת מעפילים לארץ, מלחמות ומאבקים. אולי הזיכרונות האלה תופסים עכשיו מקום חשוב יותר מהעולם כפי שהוא עכשיו.

בדרך חזרה תומר אמר שהוא חושב שסבתא שמחה. רציתי לנשק אותו. רציתי גם להחתים אותו על התחייבות להגיע לבקר אותי עם הילדים והנכדים שלו בעוד 50 שנה. פעם זה נראה לי כמו נצח. היום נדמה לי שאני שומע שעון מתקתק.