• בתור הארוך שבכניסה לפסטיבל "זיגט" עומדת בחורה יפנית במעין אוברול שהחלק העליון שלו הוא גופייה והתחתון הוא, בהיעדר הגדרה אחרת, חוטיני. אף אחד לא מסתכל כי זה לא לעניין, אבל כולם מסתכלים. אני מניח שגם בני המתבגר. בפנים יש המון אנשים. מכנסיים קצרצרים חושפים פלחי ישבן, בגדי ים זעירים, גברברים עם קוביות בבטן ובלי חולצה, עור חשוף מכל עבר, גופים שנעים ומתחככים. אבל אני מניח שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לשוחח עליו עם אבא שלו, אז אני שותק. ומסתכל.

• אנחנו משוטטים בין שלל הבמות ונופלים על הופעה של משהו שנראה כמו להקת צוענים שמחה במיוחד. תומר מצטרף למפזזים ואני אחריו, וכשמנהיג הלהקה, חצוצרן עם קוקו בלונדיני, קורא לקהל להצטרף לשירה תומר הולך על זה. הוא מסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל חייבים להצטרף אליו, ולא משנה כמה זה אידיוטי, כדי לא להביך או לבייש אותו. תמיד תהיתי לגבי הצופים, איפה בדיוק הערכים, מה הם מלמדים את החניכים שלהם, באיזה מטען הם מציידים את הבן שלי. ובכן, אני מתחיל להבין. קצת עכשיו, ועוד יותר בהמשך הערב.
  
• השמים כחולים וחמסין. הרמקולים מכריזים על גשם כבד שצפוי בין שש לשמונה בערב. נו באמת. אני מתעלם. השמים מתקדרים בסביבות שש, וחמש דקות אחר כך תומר ואני רטובים עד לשד עצמותינו. את תומר זה לא מעניין. שעתיים וחצי לפני ההופעה המרכזית אנחנו תופסים מקום קרוב לבמה. אני שורד בקושי את ההופעה של "דה וור און דראגס", בזמן שתיירים מכל העולם דוחפים אותי, שופכים עלי בירה, נשענים עלי. שני ישראלים בתלבושות מלאות של ספיידרמן עוברים אותנו בדרך ליעד לא מוגדר. לפחות הגשם פוסק. כמו שדני גלובר אמר אני כנראה זקן מדי בשביל החרא הזה, ואולי אף פעם לא הייתי צעיר מספיק. תומר לא מוכן לזוז אחורה, הוא יביט לאלכס טרנר בלבן של העיניים. אני שואל אותו אם הוא יסתדר בלעדי. ברור שכן. אני מפלס את דרכי החוצה מתוך הקהל ומתוך התקף חרדה קרב ובא.

• אלכס טרנר נראה כמו כוכב רוק, זז כמו כוכב רוק, יודע שהוא כוכב רוק. שאר הלהקה מרגישה נוח מספיק להשאיר לו את הזרקורים ופשוט לעמוד על הבמה ולנגן. הם מעולים, אבל התחושה היא שאני צופה במקצוענים שלא ממש אוהבים את מה שהם עושים. הם באו לדפוק כרטיס, לעשות את היומית. יש יותר מדי הפסקות בין השירים, והתקשורת עם הקהל עקרה. ועדיין, המוזיקה מעולה, הסאונד מצוין, הקהל עף. אחרי שהכול נגמר אני עושה את דרכי בין המוני האנשים, מדשדש בבוץ שהשאיר אחריו הגשם, לנקודת המפגש עם תומר.

• הוא באקסטזה. איך היה לו בלעדי? קל יותר. הוא ידע שאני לא שם לדאוג לו והרשה לעצמו לרקוד עם אנשים זרים, לשיר איתם. נסחף קדימה ואחורה, קרוב קרוב לבמה. הוא צופיפניק, מה לו ולרתיעה מההמון הזועם, ממגע עם הקבוצה, מהיסחפות. מה לו ולציניות, מודעות יתר, ריחוק של ספק התנשאות ספק ביישנות. איזה כיף לו.
• הוא לא מתרגש מהמסע הארוך חזרה למלון, שכולל המתנה לאוטובוס שמבושש לבוא, ואז מגיע צפוף כמו קרון לאושוויץ ביום עמוס במיוחד. יש לו סבלנות, הוא יודע שיהיה בסדר. כך גם למחרת כשאנחנו יושבים שעה וחצי במונית מחוץ לשדה התעופה, שנסגר בגלל אירוע בטחוני. נהג המונית נעזר בגוגל טרנסלייט כדי להסביר שמצאו שם Radiant matter. או שהוא התבלבל עם חומר רדיואקטיבי, או שלהונגרים יש בעיה עם עודף נצנצים. אני בלחץ אטומי. תומר אדיש. בסופו של דבר הטיסה מתעכבת בשעתיים אבל אנחנו יוצאים משם. המטוס מלא ישראלים, שתכף מתגייסים או זה עתה השתחררו, וחוזרים מהפסטיבל גם הם. אני יכול לדמיין את תומר עם חברים במתחם האוהלים של "זיגט", בז לאיתני הטבע, נדחף הכי קדימה שאפשר לבמה. לא מקטר, לא מוותר.

• בנקודה מסוימת בתחילת המסע שלנו לבודפשט, כלומר לפסטיבל "זיגט", כלומר להביא את תומר הכי קרוב שאפשר ל"ארקטיק מאנקיז", הוא מעיר לי בעדינות שאני מקטר. ברור שאני מקטר. זו תמיד נראתה לי זכות אנושית בסיסית, מה גם שאני טוב בזה. אבל פתאום זה טרחני ומיותר כי אין לי פרטנר – תומר לא מקטר. מקסימום מודיע שהוא עייף או רעב, וגם זה רק אחרי לפחות חצי יום בלי שינה או מזון. הוא חיובי להחשיד. הוא מתלהב מהנוף, מהאוכל, מהמלון, מהכול. מוטציה גנטית של אור ושמחה ומיקוד ותושייה וחיים בהווה. הוא בא לראות את המופע של אלכס טרנר. אני מבין שבעצם באתי להביט בהערצה בו. 

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.