במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה. 

חמש דקות אחרי שטדי נגוסה עלה על הבמה של הבארבי חשבתי על הביטוי ״ניכרים דברי אמת״, שבגדול אומר שכשפוגשים אמת מזהים אותה, בלי צורך בהוכחות. יש הופעות גרועות, יש הופעות של בעלי מלאכה מוצלחים, ויש אנשים שנולדו עם כריזמה ונוכחות בימתית. נגוסה נולד עם זה. הרגשתי את זה בבית החזה, מתפשט אל כל הגוף, העונג שהופעה חיה מעולה מייצרת.

ואז הקשבתי למילים. שמעתי את האלבום לא מעט בבית, אבל בהופעה המוזיקה קיבלה תוקף אחר, בין היתר בזכות הקהל. בדרך כלל הקהל בהופעות שאני מגיע אליהן מייצג את מרכז תל אביב הליברלית והנאורה – שלל גוונים של אשכנזים מצביעי מרצ ועבודה. ופתאום הבארבי מלא באתיופים. וכשהקשבתי לנגוסה הבנתי למה, ומה מפריע לי בדרך כלל בראפ ישראלי. 

ראפרים ישראלים, טובים ככל שיהיו, נשמעים כמו חיקוי של הדבר האמיתי. מה למוזיקת מחאה של מיעוט שזועם על אפליה, עוני ואלימות בגלל צבע העור שלו ולילדים מיבנה ופתח תקווה. ולא שלילדים ישראלים אין צרות. אבל יש הבדל בין כאב אישי, גדול ככל שיהיה, לבין נחיתות חברתית. כמו ששרו "איפה הילד": "לחלקם יש צרות, חלקם ערבים". רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי עברו לא מעט בחיים, אני בטוח. אבל נקודת הפתיחה שלהם היתה של בעלי בית. גבר אשכנזי ויהודי בישראל מתחיל את המירוץ כמה צעדים לפני כל השאר, וצועד דרך דלתות פתוחות לרווחה שנסגרות מול פרצופם של מזרחים, נשים, ערבים. 

ואתיופים. כששב"ק ס' אומרים ש"לא חדש לי אזיקים" ב"יהיה פיצוץ במסיבה" זה נשמע מצחיק – אולי רפרור לשוטרים שבאו לבקש להנמיך את הרעש. כשטדי נגוסה מדבר על אזיקים זה סיפור אחר לגמרי. מישהו כתב פעם שכשזמרי הבלוז השחורים שרו "I'm a man" הם ניסו לומר שגם הם בני אדם שראויים ליחס שווה. כשמיק ג'אגר ושאר הרוקרים הבריטים שהושפעו מהם שרו את אותה שורה, הם ניסו להגיד שעומד להם, שהם גבר-גבר אלפא. ב-"8 מייל" אמינם מנצח בקרב ראפ כשהוא חורז לקהל שהיריב שלו מגיע מבית עשיר ונוח.

ולכן כשנגוסה צועק "אפ'חד לא יגיד לי, מי אני מה אני" יש לזה משמעות אחרת, קשה, אמיתית. הוא מישהו שלא משנה איך ואיפה גדל, צבע העור שלו יזכה אותו במבט נוסף חשדני משוטרים, בהערכת חסר של מעסיקים פוטנציאלים, בדלתות סגורות במועדונים ומה לא. כל זה לא היה עוזר אם נגוסה לא היה מוכשר. לא מספיק להיות זועם כדי להיות אמן. נגוסה הוא חיית במה, כותב מצוין, מבצע מעולה. 

ויש לו, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז'אנר, את כוחה של האותנטיות מאחורי שורות החרוזים שלו. היחידים שיכולים להתחרות בו הם תאמר נאפר וראפרים ערבים אחרים. רק הם יכולים לקחת את הראפ הישראלי ולהפוך אותו ממה שנשמע כמו שעשוע יומרני של ילדי פרברים מתלהבים לאמנות שהמקור שלה הוא הרחוב כמו שתופס אותו המיעוט, ולא המעמד השליט. לא מקום לראות ולהיראות בו, אלא זירת קרב פוטנציאלית. ל-ו-ד זה בדם שלו.