Tag Archive | באטמן

כך גנבו לי סרטי קומיקס את הדגל

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

בראוניז מהירח ובטמן מהלב

בת השבע הודיעה לי שבדרך מבית הספר צריך לעבור בחנות לקנות מתנה "למישהו". אני חוקר למי. היא חושבת רגע. לאבא של חבר. למה? כי היא רוצה לחדש קשר עם החבר ומתנה לאבא שלו זו התחלה טובה. הגיוני.

בכניסה לחנות היא מורה לי לחכות לה בחוץ, ונכנסת עם שטר של 100 שקל שנתתי לה. אחרי כמה דקות היא יוצאת עם מתנה עטופה ועודף. בבית היא מורה לי לפתוח בהבעת ניצחון. הפתעה! הכסף שלי רכש מתנת יום הולדת עבורי! אני מזייף הלם ונמס לשלולית קטנה. הילדה תפעלה את המוכר כולל כתיבת פתק ואריזת מתנה. מרשים.

יום ההולדת הזה לא בא לי טוב. אני מתקשה להיזכר ביום הולדת שכן, מאז שגיל 40 הפך ממשהו שלא יקרה אף פעם לעובדה מוגמרת שפירושה הוא שאי פעם בעתיד הרחוק אני אמות. המטרה לא היתה דכדוך יום הולדת, יגון ונהי. יותר בכיוון של מעבר על פני מכר לא מאוד חשוב ברחוב. מהנהנים, חיוך מנומס, ממשיכים בלי להאט.

אלא שהמכר המטאפורי התעקש לעצור ולחבק. ולא סתם לפיתה קצרה, אלא החיבוק מפוקק העצמות במפתיע שקיבלתי מתומר על הבוקר. כן, אלה היו גם המזלטובים לכל אורך היום, בעולם האמיתי ובפייסבוק, מחברים ומאנשים חצי מוכרים ברשת. אבל הדבר המרכזי היה הדיוק של הילדים שלי. ביומיום קל להרגיש כמו ספק שירותים שסופג נהמות מהנוער. אבל תומר הכין לי בראוניז בעצמו, והשאיר במקרר יחד עם פתק הומאז' לספר שפעם הקראתי לו ולאחותו ("אוהב עד הירח ובחזרה"). נגה חזרה מהבסיס אחרי שנשארה שבת, ואחרי ארבע שעות נסיעה מיהרה לקנות לי גרביים מגניבים ואת עוגת הפרג החביבה עלי. ובת השבע תכננה מזימה שלמה שנועדה לקנות לי צעצוע של גיבור העל שהיא יודעת שאני הכי אוהב – באטמן, שחגג 80 אתמול.

הורות פירושה רגשי אשמה חלק נכבד מהזמן, בצדק או שלא. יום ההולדת הזה הזכיר לי את התקשורת הלא מובנת מאליה שיש לי עם הצאצאים, הידיעה וההבנה שלהם אותי ושלי אותם (במגבלות, כן? רואה את גלגול העיניים של נגה עד כאן). משהו באפשרות של מחוות אישיות וקרובות ומדויקות ביני לבינם מילא אותי אושר עילאי. עוגות ועוגיות וברכות של חברים ואהובים רק הוסיפו לכל הנחת המפתיעה הזו.

זה לא משנה את העניין המצער הזה של בן תמותה. אבל זה מנחם ומשמח. וטעים.

%d בלוגרים אהבו את זה: