ארכיון תגים | בודפשט

אני ארקוד לבד

אסור לרקוד. 

אם הבנתי נכון יהיו הופעות אבל בלי:

בלי אלכוהול.

 בלי להתקרב זה לזה יותר משני מטר.

בלי לרקוד.

ואם המגבלות יופרו יבוא שוטר. או קווין בייקון.

למה בכלל אכפת לי מהופעות נטולות נענועי אגן וצפיפות? אני הרי שונא צפיפות, ותמיד קיטרתי על הופעות חיות. בהופעה של הפו פייטרס במדריד עצבנו אותי הספרדים השיכורים שדחפו ושפכו בירה, ובפסטיבל רוק בבודפשט הודעתי לתומר שאני חותך אחורה כי ההמון עושה לי התקף חרדה. אז למה התגובה שלי לידיעה היתה כל כך נרגנת? 

מתקהלים

את התשובה סיפקה לי בת התשע כשצעדנו בשדרה. היא סיפרה על משא ומתן עם חברה ותיקה שתבוא לישון אצלה. "אני רוצה משהו נורמלי", אמרה, "זו תקופה מוזרה והכול משתנה כל הזמן". גם אני רוצה משהו נורמלי, ולכן אני חוזר לברים ולמסעדות החביבים עלי, ומסתפק בכיסא פלסטיק וארגז חלב על המדרכה. ולכן אני מחכה גם להופעות, אבל הרעיון של הופעה שבה אצטרך כל הזמן להיות מודע וערני, במקום להיסחף עם המוזיקה והחוויה, הוא ההפך מנורמלי. 

אני נצמד לפירורי שגרת דאשתקד. אני לא יודע אם זה ניסיון להיאחז חזק במעקה עד שהספינה תתייצב ותחזור למסלולה, או חלק מתהליך כואב של להרפות מן העבר. אני חושד שגם כשהכול ייגמר, ומותר יהיה לשתות בירה ולפזז בבארבי, זה לא יהיה הסוף הטוב המיוחל. 

שלושים שנה חלפו ממלחמת המפרץ, ובכל פעם שאני שומע אזעקה עולה בי הדהוד של עצמי בגרסת החייל, יושב עטוי מסיכת אב"כ במגורים בבסיס ומפחד. את המסיכה נגד קורונה אני עוטה כבר יותר משנה. אילו חרדות יישארו אחרי שאסיר אותה? כמה זמן ייקח עד שאכנס לבר, מועדון, טרמינל נוסעים או אולם כנסים בלי להתחלחל ולנסות לצמצם מגע עם עמיתיי בני האדם מפיצי המחלות? והאם נעמוד כולנו בחלל סגור ונתהה אם ברגע זה אנחנו נדבקים במגיפה הבאה?

אני מתנדנד בתווך. תלוי בין הנורמליות של פעם, לעתיד הלוט בערפל. חוסר הוודאות מוציא אותי אחת לכמה ימים מדעתי. ואז אני חוזר אליה, מלקט פירורי נורמליות ממדרכות תל אביב, וממשיך לחכות. ולפעמים קצת רוקד עם עצמי בבית. פחות צפוף ומאוד כיף.

נו רק תודיע שאתה חי

"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

%d בלוגרים אהבו את זה: