ארכיון תגים | בחזרה לעתיד

השיבה מניו יורק

השומר בכניסה היה גדול ומפחיד בחליפה וראסטות קצרות. הוא מישש אותי כאילו אנחנו בדייט שני, ותוך כדי קיטר לעצמו במה שנשמע כמו מבטא ג׳מייקני: ״אני שונא הופעות היפהופ, פעם אחרונה שאני עושה אירוע מזוין כזה, הם הכי גרועים״. כשנכנסנו לאולם אמרתי לתומר שרק החוויה הזו היתה שווה את מחיר הכרטיס.

ניו יורק חזרה לעצמה, לכאורה. טיים סקוור עמוסה ודוחה כמו תמיד, המסעדה שחלמנו לבקר בה שוב בברוקלין היתה פתוחה והומה, ביקרנו במוזיאונים, קנינו המון, אכלנו מצוין. אבל ברקע היה טנטון מטריד. כמו לשמוע פלייליסט מוכר ואהוב עם זיופים. חלק ניכר מהזמן הייתי מודאג מדי, לא רגוע, לא יציב מול העיר. 

יש יותר הומלסים, אמרה לי האישה על הבר, והעיר שלא ישנה קצת מנומנמת. נכנסתי כמה דקות קודם, עייף ורעב וקפוא. המוזיאון שרציתי ללכת אליו היה סגור, המסעדה שניווטתי אליה פתוחה אבל המטבח ישוב לפעול רק עוד חצי שעה, וכל מה שרציתי זה לנוח. לפני הקורונה הגעתי לכאן פעמיים בשנה ואהבתי כל רגע, עכשיו אני עייף, העיר מתישה אותי. הניו יורקרית ממליצה לי איזו מנה להזמין – טעים להפליא – ומראה לי סרטון שצילמה בטיים סקוור, זו שעמדנו בה אתמול בתור ארוך ארוך לכרטיסים, אי אז במרץ. שלטי הפרסומת מהבהבים אבל הכיכר ריקה, זה נראה כמו סצנה מסרט אפוקליפטי, לא כמו מציאות שהיתה ואולי תשוב. זה מתכתב עם התחושה שלי של נורמליות לכאורה, לרגע.

אני בדרך לפגוש עמית לעבודה, בסאבוויי. בתחילת המסע בדקתי לרגע אם הדרכון שלי עדיין בכיס. הוא לא היה שם. ביליתי כמה דקות ארוכות מנשוא בהתקף חרדה, בטוח שיום לפני הטיסה חזרה איבדתי את הדרכון ומה יהיה, רק כדי להיזכר שהוצאתי אותו בחדר המלון, בניסיון כושל לבדוק מה עם תוצאות בדיקות הקורונה שלנו, שסירבו להגיע. ההבנה הזו, שאם לא יהיו תוצאות, או שיהיו אבל חיוביות, לא נוכל לחזור הביתה, בעטה בי בבטן. בלתי נתפס. אני תמיד חושש שמשום בה בבדיקות באימיגריישן לא יתנו לי להיכנס לארה"ב. אף פעם לא חשבתי שיהיה מסובך לצאת ממנה חזרה.

הגעתי לבית הקפה והתיישבתי לפני תפריט עמוס להתפקע בעוגות מוגזמות. הקולגה שאל מה שלומי. המצב המנטלי שלי, אמרתי לו, הוא המקבילה של אדם שמגיע לאימון אינטנסיבי בחדר כושר אחרי שישב שנתיים על הספה בלי לזוז. אני מתפרק. הוא הגיע עם אשתו, פסיכולוגית. השנתיים האחרונות היו מעולות לעסקים, היא אומרת.

הבדיקה שלי הגיעה בסופו של דבר כמה שעות לפני הטיסה, שלילית ובוהקת. את של תומר לא קיבלנו עד היום, ונאלצנו לשלם מחיר מופקע על בדיקה מהירה. בשדה התעופה ביקשו להציץ בבדיקה שלו שוב, והלב שלי פרפר. אבל עברנו. ישבנו בדיוטי פרי וקראנו את הכותרות מישראל, דיונים על סגירת נתב״ג, כן בידוד, לא בידוד. הקדמנו את הבידוד המשודרג בכמה שעות, עברנו את אולם בדיקות הקורונה בבן גוריון שמזכיר בית חולים שדה ממלחמת עולם כלשהי, והצלחנו להימלט מהתור האימתני ולהגיע הביתה במונית פיראטית. 

אני יכול להמליץ על התערוכה המצוינת על אנדי וורהול במוזיאון ברוקלין, על מופע האילתור של פריסטייל לאב סופרים, ועל הסטייק הענקי שאכלנו בוולפגנג. על החנות שמתמחה בדגמים מיוחדים של סניקרס, כולל הזוג מבחזרה לעתיד 2 שעולה 25 אלף דולר. על סנטרל פארק ואחיו הקטן והמוצלח יותר, פרוספקט פארק, ועל ליטל איילנד, אי מלאכותי שעליו פארק קטן ומתוק. והמלון היה אחלה, ורחובות העיר קסומים כמעט כשהיו. אבל לעצמי אני ממליץ לחכות עד שיפתרו את כל עניין המגיפה הזה, ולהסתפק בטיול לאיזה קיבוץ בצפון עד אז. תומר לקח את זה בקלות, נהנה מכל רגע, קר רוח כמו סוכן מוסד בסדרת נטפליקס. אני? הכאוס הזה לא בריא לי לעור הפנים ולנפש. 

%d בלוגרים אהבו את זה: