ארכיון תגים | ביבי

קורונה ואני, זה לא רומן

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

צורחים במיון ואף אחד לא מקשיב

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.  

מה נותנת לי הטלנובלה של החדשות

"אני אפילו לא יודעת מה קורה עם טראמפ," היא אמרה לי, "אני לא קוראת בכלל חדשות." הייתי מופתע וגם קצת שמח, כי זה כיף להסביר ולדעת דברים שאחרים לא יודעים, להרגיש מעודכן ומחובר, להתנשא קלות. אז סיפרתי, על ניסיון הסחיטה לכאורה הסנדק-סטייל, איך נשיא ארצות הברית בתפקיד דון המאפיה מנסה להפעיל לחץ על בוס של משפחה קטנה יותר כדי לדפוק מתחרה. זה חתיכת סיפור.

היא לא שמעה גם על ביבי שכן רוצה פריימריז, אבל אולי בעצם לא, וגדעון סער שמגיב בטוויטר כמו איזה ערס שאומר "בוא-בוא אם אתה גבר", וגם על זה סיפרתי, כי אני עוקב, אני מעודכן, אני מקבל מבזקים לטלפון וקורא כותרות באפליקציות חדשות, בעיקר "הארץ" כי זה לתל אביבים שמאלנים, ואני מעורב אני, ומצביע בבחירות, ובערך זהו. 

אני יכול לעשות יותר, כלומר מעבר ללכתוב בבלוג שלי שתלכו להצביע, או מעבר להשתתפות בהפגנה פה ושם, רצוי שתהיה קרובה לבית שלי, ותרומה סמלית לאיזו עמותה. אני יכול להתעצבן ולצקצק, אני יכול להתנדב ולעשות עוד, אבל בסוף היא ואני הצבענו לאותה מפלגה וההשפעה הכמעט אפסית שלנו על המציאות זהה. אנחנו טיפה בים, ונכון שהים עשוי מהמון טיפות, אבל נו.

אני קורא ומתעניין והיא נמנעת, ובעיקר מפספסת את עיקרי העלילה של סיפור מטורף עם נבלים מוגזמים לגמרי, צבעוניים ונואשים, שנצמדים לקרנות המזבח וגוררים את שאר הדמויות למטה איתן. עם שקרים ותפניות, הטעיות וכמעט אלימות. זה לא נראה לי אמיתי, לא באמת. זה מופרז וצבעוני מכדי להיות המציאות עצמה. התחושה היא של הטעיה, של נראטיב שנועד לספק חומר למכונת החדשות בזמן שהדברים הגדולים באמת קורים מאחורי הקלעים. הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה, פירוש הדבר היה שיש איזשהו היגיון, איזושהי תבונה. אני חושד שאין. 

יש רק כאוס מתגלגל, שיטה שמאבדת רלוונטיות, וצופים, ביניהם אני, שמנסים להישאר מעודכנים גם כדי לחוש שמץ של שליטה על המציאות שלהם. אבל גם – בעיקר? – כי זו חתיכת דרמה מרתקת. אני נהנה מהאקשן, ומספר לעצמי שאני מודע, משמע אני משפיע.

זו אשליה, הניסיון להיות בשליטה נדון לכישלון. בכל מה שקשור למה שמתרחש מעבר לבועה שלי השליטה שלי היא אפסית. אני יכול לתמוך בניסיון לשנות הלך רוח, להפעיל לחץ ציבורי, ופה ושם יש לזה הד קלוש של השפעה. אבל בסופו של יום אין בינינו הבדל של ממש. אני עוקב בעניין אחרי הריאליטי הפסיכי שנקרא המציאות הפוליטית, היא מתעלמת. שנינו מרגישים קמצוץ אשמה על גבול האי נוחות, על חוסר מעורבות כזה או אחר. וזהו. בסופו של דבר הדרמה הגדולה ממשיכה, אני צורך אותה כי זה אחלה בידור, היא לא מתחברת. אם יש לי יתרון כלשהו הרי זה עוד קצת חומר לשיחות מסדרון וארוחות שישי. טראמפ וביבי מספקים המון חומר לכאלה. לפחות זה.

חיילות יוצאות מהבועה

החברה של נגה מהבסיס גרה בהתנחלות. היא מוטרדת מהבחירות הקרובות כי אין לה מושג למי להצביע: היא לא תצביע לביבי כי הוא מושחת, לגנץ כי יאיר לפיד, לבית  היהודי כי כהניסטים. אם לנסח זאת אחרת היא אותו זן נדיר שאני לא פוגש ביומיום או בכלל – ימנית אינטליגנטית בעלת מצפון. האמת שאפשר לעצור בימנית. כמה ימנים אני מכיר?

אנחנו נפגשים עם עוד כמה מהחברות לשירות של נגה שנשארו גם הן שבת. חלקן מסרבות בנימוס לאוכל שהבאתי כי הוא לא כשר. הן מגיעות מכל מיני מקומות בארץ, רובן ככולן מחוץ לבועת תל אביב. יש משהו נעים ונוח בלגדול בבועה. מתישהו בתיכון נגה אמרה לי שהיא לא מבינה, הרי כבר אין אפליה נגד נשים ומזרחים. בבית הספר של בת השבע יש ילדה שמעדיפה שיפנו אליה בלשון זכר, ואף אחד מהילדים לא עושה מזה עניין. כמה נאור, נעים ונוח בין הירקון לאיילון.

והומוגני מדי. צה"ל, מבלי דעת וכוונה, מטלטל את ההומוגניות הזו, את התפיסה החד מימדית. ואולם, לא תמיד: אני שירתתי ביחידה קטנה ומתנשאת שכמעט ולא פרצה את גבולותיי. בטירונות פגשתי את העולם האמיתי, אבל זה היה לתקופה קצרה וביחידה עצמה שירתתי בחברת חיילים שדמו לי הרבה יותר מדי. למעט מתנחל אינטליגנטי ומפחיד ("נוער כהנא לא כל כך קיצוני כמו שעושים ממנו") שהופיע ונעלם, כל שאר חבריי לשירות הגיעו מיישובים שהיו שיבוט של רעננה של ילדותי. שמאלנים מהשבט הלבן.

בדיעבד זו החמצה. אני עובד יחד עם לא מעט אנשים שהיגרו לארץ בצעירותם ומתייחסים לשירותם הצבאי כטרנספורמטיבי, חוויה מעצבת שהכניסה אותם בשערי הישראליות. עבור מי שנולד פה החוויה דומה למה שנגה עוברת. היכרות עם האחר, עם אנשים שגדלו חצי שעה נסיעה ממנה ושנות אור תרבותיות. זה מעניין, פוקח עיניים, מטלטל ומגבש. ולפעמים גם משעשע – ביקור בעיר אחרת שגרם לנגה לסמס לי "ברוך שעשני תל אביבית".

אני לא פגשתי אנשים כאלה. פגשתי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה וספרים חדשים, אבל מתוך עולם ישן ומוכר. האופקים שלי, למעט אלה התרבותיים, נותרו ברוחבם המקורי,  אלה של נגה נמתחים למימדים חדשים. ואני שמח נורא. וגם מקווה שהחברה מההתנחלות תבחר נכון.

מי יציל את בסטיונר הזיתים מבני גנץ

"אז מי יציל אותנו, בני גנץ? למה, כי הוא יותר חתיך מבעלך?" הבעל עומד לידי מול דוכן הזיתים וצוחק. אשתו לא ממש מחייכת, המבט שלה מרוכז במוכר הזיתים שפורש את משנתו הפוליטית. "מה, כי הוא מטר תשעים וחמש?" לא הייתי מתערב בדיון פוליטי בשוק גם עם אקדח מוצמד לרקה, אבל נפלט לי "מטר תשעים ואחת." מוכר הזיתים צוחק. "יאללה עוד ארבעה סנטימטר עלי. אני בכלל גמד, לא אכפת לי".

זה הדוכן הקבוע שלי בשוק ביום שישי. המוכר שרירי ומקועקע, נחמד ואדיב, נראה כמו מישהו שלא כדאי לעצבן. הגעתי שתי דקות קודם לכן, וחיכיתי שהאיש שלפני בתור יסיים. אבל אז הגיעה אשתו, כל כולה צפון תל אביב, גג מרכז. המוכר שמח לקראתה, "כבר חשבתי שפחדת לצאת בגלל האזעקה אתמול." מכאן ועד ביבי הדרך קצרה.

"ומי יש לו ברשימה שלו, גנץ. אשכנזי הזה רמטכ"ל ערס עם דיבור של עבריין. אם ביבי היה מדבר ככה כבר הייתם חותכים לו את הביצים בכיכר העיר". האישה מתאמצת לשמור על קור רוח וסרקזם במידה. "ברור, רק ביבי, הוא ושרה. שני מושחתים." המוכר זורם עם הדמות החדשה בעלילה. "בדיוק, ביבי ושרה. רק הם שומרים עלינו." האישה מאבדת את זה. "נו, אתה לא באמת מתכוון להצביע לו. הרי יש לך שכל, יש לך שכל," החזרה הזו פעמיים, בקול מעט נואש, נשמעת כמו פנייה לילד בטנטרום. המוכר צוהל: "רק ביבי!" היא רוצה לענות לו אבל בעלה מפטיר בשקט "בואי, יש תור."

תורי הגיע. אני נערך להזמין במינימום זמן ופוליטיקה. אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד בדיון פוליטי, בטח לא בשישי בבוקר בשוק. הרי הכול ברור וידוע מראש  – הדמויות, העלילה, הסיום. המוכר פונה אלי, ואני מתכונן וחושב על התשובה הכי ערפילית ומתחמקת, הכי רחוק מ"אני מצביע למרצ, Peace Man."

אבל לעלילה כיוונים משלה. "איך אני נהנה לעצבן אותה. אני בכלל הצבעתי תמיד עלה ירוק, מה אכפת לי מהליכוד. מה בשבילך?" "תן לי קופסה של מעורב." המוכר תופס קופסת פלסטיק ושולה זיתים מכל הצבעים והסוגים מאחד המיכלים. "זה גם מה שאני לוקח לעצמי הביתה, ככה אני יכול לנסות ולטעום מכל דבר". אני משלם ואורז את הזיתים וההתנשאות האשכנזית שלי בתיק וממשיך לבסטה הבאה.

מבאס למות בעד ארצנו

"אבל למה שלחת אותה לצבא?" שאלו אותי, כאילו שזו החלטה שלי לארוז ילדה ולשלוח לצה"ל. כאילו שהיא לא בת 18 ויכולה כבר להצביע ולשתות קוקטיילים ולהתגייס או לא, איך שמתחשק לה.

כשהיא שבה הביתה היא סיפרה על פעילות חינוכית סביב המשפט "טוב למות בעד ארצנו", האמרה הידועה של יוסף טרומפלדור, שספק מלמל אותה בזמן שגסס, ספק קילל ברוסית. מה זה משנה, יחסי הציבור מדברים בעד עצמם. הטירונים התבקשו למצוא מילה חלופית ל"טוב". "אצילי", למשל. נגה בחרה ב"למה". היא לא היתה לבד. טירונית אחרת שאני כבר מחבב בחרה ב"באסה".

והנה מה שרע בעיני בצבא בכלל ובעידן ביבי-בנט בפרט – קידוש המוות – פוגש מנטליות חילונית בריאה וספקנית. איני מסוגל להעלות על דעתי שום סיבה טובה למות בעד ארצנו, או בעד ארץ בכלל. אני לא אוהב את הקונספט של מדינות וארצות, ואשמח לדלג קדימה לחזון גלובליסטי של כדור ארץ מאוחד תחת שלטון נאור, עם מינימום שבטים ושטויות. בינתיים, אני מעדיף שהמדינה תמצא דרכים להיטיב עם אזרחיה, בלי שהם יאלצו לבחור בקריירה של מוות הרואי.

אז למה באמת לשלוח אותה לצבא? ארגון שמוות אלים הוא חלק מהגדרת התפקיד שלו? כן זה גיוס חובה, אבל היום יותר מתמיד קל לחמוק ממנו – בזמן שנגה נותנת הקשב, חברים שלה לספסל הלימודים מברמנים בתל אביב ולא מתגייסים. מה ייצא לה מכל זה חוץ מדיונים אידאולוגיים אידיוטיים, נטייה לדיבור בראשי תיבות ושפשפת?

אחרי שסיימו לדון בענייני ארצנו ובשבועה לצה"ל – רעיון שעיצבן את נגה כי ראבאק, הכרחתם אותי להצטרף למועדון, אז מה עכשיו גם להישבע – היא מצאה את עצמה בדיון מעמיק בנושא עם טירונית מאפרת, התנחלות באזור יהודה. לא שזה אומר לי יותר מדי, לא שזה אומר לנגה. אנחנו חזק בבועה התל אביבית. אבל הנסיבות הובילו את נגה לוויכוח שהיא מתארת כאינטליגנטי ומרתק. חצי שעה שבה היא הרגישה שמקשיבים לה, ושהיא מקשיבה ל"אחר" אמיתי, גם אם לא נרשמה הסכמה בסוף.

אני זוכר את המפגשים שלי בצבא עם אנשים שמבחינה גיאוגרפית וסוציו-אקונומית  לא ידעתי על קיומם. עם מתנחל ימני קיצוני וחריף, עם מושבניק מחוספס מהצפון, עם קיבוצניקית סרקסטית מהדרום. הם דיברו בשפה שהבנתי אבל לא הכרתי. הם שלפו אותי מהקונכייה.

וזו אולי הסיבה, הצידוק, התירוץ, לשלוח את הילדים לצבא. זו לאו דווקא כוונת המערכת, אבל הצבא יפגיש את נגה עם אנשים שהיא לא הייתה מקיימת איתם דיאלוג בעולם האמיתי. הוא יציב אותה מול אתגרים ויכריח אותה להיות עצמאית, ויכיר לה חלקים שלמים באוכלוסייה שהיא לא מכירה. הצבא לא יעצב את דמותה מחדש, ולא יגרום לה לחשוב שלמות בעד ארצנו זה אחלה. הוא כן יפתח בפניה אופקים חדשים. לפחות עד מרץ 2020.

אראל סג"ל, ציוצי רעל והחבר של נגה מהגן

לנגה היה חבר בגן, ילד חמוד להפליא. לילד היה אח מתבגר שעמד להתגייס. ההורים, שידעו שעבדתי באותו זמן בעיתונות, אמרו שהמתבגר רוצה להגיע לגלי צה"ל. תקשורת, זה מה שמעניין אותו. הם תהו אם אני מכיר מישהו שיכול לסייע. אמרתי שלא, וחשבתי – מה הסיכוי של ילד שמגיע ממשפחה סטנדרטית ונטולת קשרים להגיע לגל'צ?

הילד הגיע. קוראים לו מתן חודורוב. ונזכרתי בו בזכות ציוץ רעיל של אראל סג"ל שעצבן אותי רצח:

סג"ל לא טורח להתייחס לתוכן הדברים של חודורוב. הוא לא מתעמת עם הטענות, אלא מכפיש את האיש. "התגייס אל תוך המקצוע" – כאילו גלי צה"ל לא חלק מהצבא, וכאילו למערכת אין שיקול דעת, את מי לגייס לאן. כאילו אין בצבא תפקידים נוספים שמעניקים יתרון גדול יותר באזרחות למי שמגיע אליהם. דוגמת 8200 ודומיה. כאילו חודורוב לא הפגין כישורים ומצוינות והתקדם בזכותם בתחום בו בחר, אלא נהנה מפרוטקציה בעלת מקורות עמומים. כאילו סג"ל עצמו לא משדר היום בגל"צ.

אבל גם הפסקה הקודמת משחקת לידיו של סג"ל. הטקטיקה היא הפניית הזרקור מהעניין עצמו אל הדובר, והכפשתו. לא רק סג"ל עושה את זה, גם חבריו למקלדת, ינון מגל, שמעון ריקלין ואחרים נוהגים באותה דרך. התקרבנות, הסבר כל טיעון ודעה בזהותו ועמדתו של הצד השני, במקום התייחסות עניינית ברורה. רפש ורמיזות מאשימות, במקום טיעונים סדורים ומידע. וכשמדובר באנשי שלומם? אותו דבר אבל הפוך.

אני מתעב את הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר". אבל במקרה של סג"ל ודומיו ההקשר מדויק. במקום חלוקה של שמאל וימין, אפשר לערוך חלוקה גסה בין מי שטוען לגופו של עניין, ומי שטוען לגופו של אדם. אני משייך את עצמי לצד השמאלי של המפה, אבל אני אכול ספקות. אני משתדל לגבש דעה לפי העובדות, לא לפי חולצת המועדון.

ויש את הסג"לים. בצד שמאל של הפיד שלי הם נוטים למרירות זחוחה, ולפרסונליזציה ודמוניזציה. "רק לא ביבי", כאילו רק אדם אחד אחראי לכל מה שקורה כאן, כאילו אין צורך באלטרנטיבה, בתוכניות. אני חושד תמיד שאם וכאשר השמאל יעלה לשלטון הוא לא יידע כיצד להתמודד עם היעדר סיבה לקיטורים רהוטים. הסג"לים בצד הימני של המפה יידעו. הם יצופפו שורות, יצדיקו כל מעשה נבלה, ויבצעו רצח אופי בכל מי שיעז לבקר או להתנגד.

מתן חודורוב לא השתמט, לא ניצל קשרים, לא הגיע למשרה כלשהי שלא על סמך כישוריו. הוא התבטא לגבי תחום שבו הוא עוסק, והביע דעה לגיטימית. אפשר להתווכח איתו. אולי הוא יפגוש במישהו שיוכיח לו שהוא טועה. לא מגיע לו להיתקל בגרסה הדיגיטלית של הבריון בחצר בית הספר. במשך השנים האחרונות בהייטק שכחתי קצת מתופעת הבריונות. הסביבה הסטרילית שלי נוטה לדכא ולהעלים טרולים. הציוץ של סג"ל, אולי בגלל שהיה נגד האח של החבר של נגה מהגן, הזכיר לי אותם. את האנשים שתיעבתי בימי בתקשורת. וניסחו את זה היטב עמית סגל ושלא מרצונו ינון מגל:

פחד ועתיד מעורפל במסיבת יומולדת 6

אבא אחד מספר שהוא לא ממש מכיר אנשים כאלה, אבל הוא בקבוצת ווטסאפ של חבר'ה מהצבא שבה כולם ימנים. דיבורים על "מזל שהכושי הזה עזב" אחרי הבחירות האחרונות בארה"ב ועוד כאלה מין. "ולא שירתתי בגולני, כן? מודיעין".

אמא אחרת מספרת שגם היא בקבוצה כזו שנוצרה בצבא. ויש לה גם כמה קרובי משפחה כאלה. אבל לא רבים על פוליטיקה בארוחות משפחתיות.

אנחנו אוחזים בירות ומסתכלים בילדים משחקים בחצר שבה נערכת היומולדת. אני מנסה להיזכר כמה ימנים אני מכיר. יש שניים שאני יודע עליהם בעבודה. כמה חברים קרובים? חצי-קרובים? אפס.

ההורים ביומולדת נראים לי האדם הממוצע מהרחוב. זה ברור לי כמו שמש לוהטת באוגוסט, אני מרגיש את זה בעצמות, למרות שזה לא נכון. יש שם ארבעה אנשי תקשורת, לפחות שתי מעצבות פנים, אמנית, בעלת בית קפה מגניב. האדם הממוצע מאיזה רחוב בדיוק?

אני מודע למציאות אבל לא מצליח להרגיש אותה. האנשים האלה שתמכו בשחרור אלאור אזריה, שהצביעו לביבי של "הערבים נוהרים לקלפיות", שחושבים שמירי רגב היא אחלה – אני לא מכיר אותם. אני לא פוגש אותם בגן של הבת שלי, או במשרד, או בבית הקפה. אני מוברג כל כך עמוק בתוך הבועה שלי שאני מתקשה להאמין בקיומם. אלה חיים בוורטיגו: המכשירים מסמנים את המציאות, אבל המוח לא מסוגל לקלוט אותה.

הילדים אספו עצים ברחבי החצר, ערמו אותם, וניסו להבעיר אש באמצעות חיכוך צמד אבנים. ההורים המשיכו לנשנש לילדים את הביסלי וללגום בירה. שגרה תל אביבית. אמא אחת אמרה שעוד מעט להיות ימני יהיה קטע. עניין אופנתי שתל אביבים שולפים בנונשלנטיות בשיחת יום הולדת כזו למשל.

תהיתי אם יום אחד ניפגש בהרכב דומה, רק בלי הבירות, באיזה מחנה חינוך מחדש. אם יום אחד המציאות תגיע לאמצע תל אביב ותנקוש על הדלת בקת רובה. אחרי שטראמפ נבחר הופיעו בשכונה של אחי בברוקלין צלבי קרס על הקירות. הוא אמר שהוא לא הרגיש שזה מופנה כלפיו. אז כלפי מי? היהודים האחרים? מתי יודעים שצריך להתארגן בתאי מחתרת או לברוח?

סיימתי את הבירה השנייה והתחלתי במשא ומתן הארוך של שכנוע הילדה ללכת הביתה.

בסרט הזה "ידיעות אחרונות" הוא (בכל זאת) האיש הטוב

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

חייבים לדבר על סוריה, אולי

חייבים לדבר על סוריה. קורים שם דברים איומים, הבנתי מהכותרות והתמונות. נחום ברנע כתב ב"ידיעות" שלא בדיוק, שלמשל בחאלב יש שכונות במצב סביר. ומקור אמר לו שאין הוראה חד משמעית לפגוע באוכלוסייה אזרחית. כלומר המון ילדים ונשים מתים, אבל לא בטוח שזה בכוונה. זה כנראה אמור לשפר את המצב, לא לגמרי ברור לי איך.

חייבים לדבר על סוריה. תומר שאל אותי ולא היה לי מושג מה לומר לו. מרחק נסיעת מכונית יש מיני שואה ואבא שלו עסוק במה אמרו ביום ההורים בבית הספר ובאופניים החדשים שהוא רוצה לקנות. אני רוצה לחנך את הילדים שלי לערכים, וכל זה. גם אנשים בארה"ב רצו לחנך את הילדים שלהם לערכים לפני דצמבר 1941 ופרל הרבור, אבל היו עסוקים מדי בחיים עצמם. תומר חושב שצריך לעשות משהו. הוא לא יודע בדיוק מה. הוא צודק.

עסוקים מדי

עסוקים מדי

לא מדברים על סוריה בכנסת, מדברים על חצאיות ומתנחלים, וחצאיות וסלומינסקי. ינון מגל, מישהו שמבין גם במתנחלים וגם בחצאיות קצרות, צייץ בטוויטר שהלקח המרכזי מסוריה הוא שזה מה שהערבים יעשו לנו אם יוכלו, וכל השאר "מעניין". אני מניח שהוא מתכוון שמדובר בסך הכל בערבים, בהצלחה לשני הצדדים וכל זה. בטח גם בארה"ב לפני 1941 חשבו בשקט שזה רק יהודים. או אמרו בקול רם. לא היה טוויטר אבל גם לא היה יותר מדי פוליטיקלי קורקט.

חייבים לדבר על סוריה. אבל לא לעשות כלום. אין שום מצב שבו ישראל תנסה לעשות שם משהו בלי שזה יתפתח למשהו אלים ורע. כלומר גם עכשיו אלים ורע, אבל לא אצלנו בחצר. גם רוב האמריקאים לא רצו לעשות כלום, אז, ובצדק מבחינתם. זה אף פעם לא נגמר טוב, להתערב. גם עכשיו הם החליטו לא לעשות כלום. אובמה, אולי הנשיא הכי מגניב שהיה ויהיה, ארגן לעצמו תווית של שפן נטול עמוד שדרה מוסרי בספרי ההיסטוריה בכל מה שקשור למדיניות חוץ. אולי גם הוא חשב שזה בסך הכל רק ערבים, ובעצם הוא וביבי היו יכולים להסתדר הרבה יותר טוב.

חייבים לדבר על סוריה, אבל גם לסגור פרויקטים בעבודה, ולהחליט אם אני רוצה להגיע לאיקאה בזמן הקרוב, ולארגן את לוח הזמנים כדי שאוכל להסיע את נגה למיונים לתפקיד שיהיה לה בצבא ושבמסגרתו היא לא תתערב במה שקורה בסוריה, כי אי אפשר, או לא כדאי. אין לי זמן, ואין לי מקום בראש או במצפון להתעסק במה שקורה שם, ואיך ואם זה קשור למה שקרה לסבא וסבתא שלי בשואה כששאר האנשים בעולם לא דיברו, ואם מותר או אסור להשוות.

חייבים לדבר על סוריה אבל זה מעיק לי מדי על המצפון, ואין לי זמן לקחת חופש לא מוגבל מהעבודה וללכת להפגין מול שגרירות ארה"ב או מעון ראש הממשלה ואשתו. אז תרמתי לעמותה שעוזרת למשפחות פליטים. זה קל – אפשר לעשות את זה מהטלפון תוך כדי בישול, או רביצה על הספה, אפילו בשירותים. זה אקמול יעיל למצפון. זה בטח עוזר קצת במציאות, אפילו. עכשיו אני יכול לחזור לחיים שלי, ולייחל למנהיג עולם חופשי שיחטוף התקף מצפון נוסח ג'רי מקגווייר וייכנס לסוריה בדם ואש ותמרות עשן ויעשה צדק.

אין צדק, יש אינטרסים. אני צריך לחשוב איך להסביר את זה לתומר.

%d בלוגרים אהבו את זה: