עד לאותו רגע הכול הלך נפלא. נכחתי בארוחת ערב רבת משתתפים, אי אז לפני הקורונה, פצחתי בשיחה עם אחת האורחות, פלירטטנו בחן, וכבר תהיתי לאן כדאי להזמין אותה לשתות כשהיא התחילה לדבר על גלגול נשמות. ובזאת תמו שידורינו – היא דיברה על נשמות עתיקות, ואני אפסנתי בשקט את תוכניותיי הרומנטיות ותכננתי נסיגה.

כשדיברתי עם המארחת למחרת היא ניסתה לזרוע ספקות. כן, זה מטורלל כל עניין הגלגול, אבל זו חברה ותיקה ומקסימה. אולי אני טועה? אולי זה רק באג קטן במערכת? לכל אחד יש את הקטע הקטן והמוזר שלו, משהו על הסקאלה שבין טיק אקסצנטרי לסוד אפל. איפה נמתח הקו האדום? כמי שהיה נשוי למעריצת שלמה ארצי, האם יש לי מנדט מוסרי לשפוט בכלל? והאם יש הבדל בין דעות למעשים? אפשר בכלל לעצור את הזליגה של אלה לתוך אלה?

ומילא זרים מוחלטים, מקסימום החמצתי דייט מוצלח. מה עושים עם אנשים אהובים וקרובים כשמגלים עליהם לפתע אמת מרה במיוחד? הקורונה חידדה את הבעיה. מההתחלה תפסתי את מתנגדי החיסונים כאנשים לא אינטליגנטים, ההפך מכל מה שנאור ומתקדם. וזה היה קל – הם היו האחר, קבוצה חסרת פנים וצורה שקל להתנשא עליה ולהרגיש טוב עם עצמי, איזה כיף. ופתאום אני נתקל באנשים שאני אוהב שלא מוכנים להתחסן, שמאמצים תיאוריות קונספירציה ועובדות אלטרנטיביות, וזה שובר לי את הלב. 

וכמו כן מייצר דילמה אמיתית. אלבר קאמי אמר שבין הצדק לאמא שלו הוא בוחר באמא, ואני לגמרי בטים קאמי. כשאני רואה ברשתות החברתיות זעם קדוש על הורים שמגנים על בניהם האנסים אני נרתע. למה ציפיתם? נטישה ועקידה? הילדים שלי יכולים לבצע רצח עם בקנה מידה של שיא גינס ואני עדיין אהיה בעדם. זה יתמתן ככל שמעגלי הקירבה יתרחבו, ועדיין – אנשים במעגל הקרוב שלי יצטרכו לבצע זוועת איומות ממש כדי שאתנער מהם, וגם זה רק אחרי בירור מעמיק ושיחות נפש לרוב. 

אז דם ואהבה קודמים לכול. זה לא אומר שאני לא כועס או מאוכזב, אבל אעדיף להדחיק ולהתעלם, לשכוח ולצנזר, אולי קצת לריב. זה צבוע ונטול עקביות. מה שיגרום לניתוק קשר עם חבר אחד לא יהרוס את יחסי עם חבר אחר. יש עוצמה מסוימת של אהבה שמעבר לה הכול הולך: תהיה ביביסט, תתעבי את לד זפלין, זה לא ישנה דבר. 

איני מחזיק בקו אדום ברור וחד. יש נוסחה פתלתלה שמשקללת קירבה ואהבה ודעות ומעשים ומספקת תשובה שונה בכל פעם. וזה בסדר גמור מבחינתי. מוסר וצדק וטובת הכלל זה חשוב, אבל האנשים שאני אוהב חשובים לי יותר. 

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.  

לקחו קומיקס מוצלח של יוצר טוב, הביאו את שרליז ת'רון המופלאה ותקציב ועשו ממנו סרט של נטפליקס. מה יצא? נכון! עוד סרט גרוע שהעביר לי שעה וחצי שלא תחזור. אלא שהפעם היה לסרט ערך מוסף – אני חושב שפיצחתי את התעלומה המייסרת, בעיקר בזמני קורונה ועדיף להישאר בבית – למה נטפליקס מייצרת (רוב הזמן) תכנים גרועים. 

אימפריית הסטרימינג לוקחת תוכן ומעבירה אותו נטפליקיזציה. תוכן נכנס למכונה מצד אחד, ומהצד השני יוצא מוצר מהונדס. לא בדיוק סדרה, לא בדיוק סרט, זה רק נראה ככה. The Old Guard הוא דוגמה מצוינת, אפשר כמעט לראות את המתכון בין הפריימים. יש את שרליז ת'רון, כוכבת בינלאומית לוהטת. את הצוות שלה מגלמים שחקנים מבלגיה, הולנד ואיטליה, עם מצטרפת חדשה אמריקאית, ולאחד הנבלים יש מבטא בריטי, כך שכבר כיסינו לא מעט שווקים. הדיאלוגים חפים מתחכום, רפרנסים תרבותיים או הומור, כך שקל לתרגם או לדבב, ואין חשש שמישהו לא יבין משהו. 

ויש פאתוס ודרמה, שכנראה עוברים חלק יותר במסננת מהומור, שהוא בכל זאת עניין תרבותי, וגם לך תדע מי ייעלב ממה. ואקשן. הדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא סצינות האקשן, שנראות כמו אימונים ל"ג'ון וויק" הבא. כנראה שלבעוט למישהו בראש זו שפה בינלאומית שלא מצריכה מתורגמנים ומתווכים. התוצאה הסופית היא סרט זומבי. הוא נראה כמו סרט, וזז כמו סרט, אבל מבט מקרוב יגלה שאין מוח ונשמה מאחורי כל זה.

נטפליקס צריכה צופים, והרבה. לפעמים זה נוח – את "פאודה" אני רואה בנטפליקס, ולא מעט סדרות מוצלחות מכל העולם מגיעות לשירות לא הרבה אחרי ששודרו בתחנת האם. אבל התכנים המקוריים של נטפליקס ברובם נראים כמו משהו מהונדס גנטית, המפלצת של פרנקנשטיין גירסת התוכן הדיגיטלי. יש יוצאי דופן, אבל אני חושד שזו תוצאה של ניסוי וטעייה של מחלקת השיווק יותר מאשר רצון אמיתי לעשות טלוויזיה מעניינת או מעוררת מחשבה. המטרה היא תוכן שמצריך מינימום אנרגיה, ועובר חלק בגרון של כמה שיותר בני אדם בכמה שיותר מדינות.

וזה עלול להיות מדבק. אם אתה יוצר שעובד במדינה קטנה ורוצה שהסדרה שלך תגיע לכל העולם, זה בטח מפתה להשתמש באלגוריתם הנטפליקסאי כדי להפוך אותה לחכמה פחות ואוניברסלית יותר. לפשט, להוריד את המקומי, ללכת על מכנה משותף רחב ושטוח. והאם זה רק נטפליקס? אם בספוטיפיי המוזיקאי מתחרה על תשומת לב מול כל המוזיקה בעולם, למה שלא יעדיף לכתוב משהו קליט ופשוט, במקום שיר מורכב ומאתגר?

האם זה קיטור של בומר נרגן שרומז שפעם היה יותר טוב? קצת. המשמעות של הכמות המטורפת של תוכן זמין היא שבסופו של דבר יש גם לא מעט סדרות טובות. ואפשר לקוות שבאיזשהו שלב לצופים יימאס מהפלסטיק שנטפליקס מאכילה אותם בו. מצד שני אלו אותם צופים שבחרו בטראמפ וביבי. אולי עדיף ספר, ודי.

את הפוסט הזה אקדיש לקידום חסר בושה של פרופיל האינסטגרם המקצועי של בתי, שיצאה אל האזרחות בעיתוי מופלא של מגיפת סוף עולם וסגר. במקום לומר נואש היא ניצלה את הזמן כדי לצייר (וגם לנטפליקס, כי בואו), והשיקה את הפרופיל החדש כדי למכור ציורים. 

הבעיה כאן היא שאני, כאב, לכאורה פסול לעדות. כמו שהילדים שלי טרחו לשוב ולהזכיר לי בשלבים שונים של קיומם, המחמאות שלי הן ברמת אמינות של הבטחת בחירות של ביבי. כי אני הורה. ומן המפורסמות היא העובדה שכל ההורים בטוחים שהילדים שלהם מושלמים כמו פריחת הדובדבן ביפן. מכאן נובע הביטוי האמריקאי המקסים A face only a mother could love. אלא שזה לא מדויק. 

כל הורה יודע לזהות את החולשות של ילדיו, ובאותה נשימה הוא כמובן מצטיין בלעטוף את המידע הזה בשכבות יפות של צלופן. להמעיט בחשיבות החולשות, להאדיר את תחומי ההצטיינות. כשצפיתי בבת השמונה רוקדת במופע סיום השנה של חוג הבלט לפי קצב פנימי שלה, שבינו ובין המוזיקה ותנועות חברותיה קשר רופף, הבנתי שבלרינה היא לא תהיה. זה היה מקסים וחינני, ואפשר היה למצוא בזה אינדיבידואליזם ושמחת חיים, אבל כישרון למחול – פחות. 

כל זה כדי לומר שנגה מציירת נפלא, אבל באמת. היא מציעה את הציורים שלה למכירה במחירים שווים לכל נפש, כי חוש עסקי זה פחות הקטע שלה, ואתם יכולים לרכוש מתנה ייחודית לעצמכם וליקירכם בלי לזעזע את חשבון הבנק בזמנים חסרי הוודאות הללו. חפשו את היצירות של הנגה פה –  https://www.instagram.com/_nogale_/ ואל תתקמצנו. 

כמה קל לבוז לחרדים, איזה אחר מעולה הם: הכובעים, הזקנים, הלבוש השחור. קל לזהות אותם, והשיק שלהם הוא שילוב של האיש הרע במערבונים והגטו הכי גלותי שיש. ועכשיו עם משבר הקורונה הכי כיף להתנשא עליהם, הנה המדע והמודרניות מנצחים בלי להתאמץ בהורדת הידיים מול העולם הישן. איזה כיף.

ואנחנו הרי כולנו פתיתי שלג חטובים, נאורים, עצמאי מחשבה. אם אחד מאיתנו היה נולד למשפחה חרדית תוך יומיים, או מייד אחרי שלמד ללכת, היה חוזר בשאלה, עובר לתל אביב, ומחכה שיוכל לגדל זקן ולצאת לשתות בפלורנטין. ורק הם, קרנפים שכמותם, זורמים עם הנחיות הרבנים שלהם היישר למגיפה ומוות וקריסה.

שזה חתיכת קשקוש. אם הייתי נולד בהתנחלות רוב הסיכויים שהייתי גדל להיות ימני וחווה עוררות מינית קלה בכל פעם שמוזכר בית המקדש. אם הייתי נולד בבני ברק סביר להניח שהייתי לובש שחורים ובז לישות הציונית, או משהו. וכך גם רובכם, מעטים נוטשים את השביל הסלול ומחפשים דרך אחרת, שונה.

מכאן אפשר לעלות שלב ולתקוף את הנהגת החרדים. רבנים ופוליטיקאים. ובצדק, מדובר בסוג של מנהיגי כת, אנשים שהאינטרס שלהם הוא לשמר את הציבור שלהם עני, בור וצייתן. הם ידעו את האמת, הם יכלו למזער נזקים והדם על ידיהם. זה נכון, מדובר באנשים איומים בחלקם, אין ספק, למרות שגם הם קרבנות של נסיבות חייהם. אבל מישהו נתן להם לפעול באין מפריע עד עכשיו. המדינה איפשרה להם להמשיך לחגוג, לא התעקשה על לימודי ליבה, על גיוס לצבא, על הורדת החומות בין כלל הציבור לגטו החרדי. וכשאני אומר מדינה אני מדבר עלי, עליכם, על המפלגות שהצבענו להן. 

כי זה לא באמת היה לנו חשוב. "שוויון בנטל" בכל הקשור לגיוס היה סיסמה חלולה, בלי להעמיק בבעיות ההשכלה והפרנסה אצל החרדים. באותה מידה לא היתה אף הפגנה המונית בכיכר על מצב החינוך, או על קריסת מערכת הבריאות. היום מוחאים כפיים במרפסת לאחיות ולרופאים, אבל שנים שאני שתקתי ושתקתם אתם. על מה כן הפגנו? שחיתות בצבעי כן-לא ביבי, דמוקרטיה, נושאים גדולים, קצת מעורפלים, שנוח להרגיש לגביהם צודק ויפה. תקנים בבתי חולים? מערכת תמריצים לחרדים שתגרום להם לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה? מצ'עמם, מי ייצא מהבית בשביל זה ויחפש חנייה ליד כיכר רבין מי. אבי גבאי הכין תוכנית מסודרת לשיפור מערכת הבריאות בישראל? אז מה. רק ביבי! או רק לא ביבי?

גם אני נהנה מדי פעם למצוא איזה אחר להוציא עליו עצבים ולהרגיש טוב עם עצמי. אחר כך זה עובר. המצב פח כי נתנו לו להיות כזה. החרדים הם רק עוד סימפטום, לא הבעיה.

ועוד משהו:

אם טרם קראתם חברתי זהר, אחות במיון ילדים ואישה חכמה, כתבה על מערכת הבריאות והיחס שלנו אליה טוב ממני.

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.