ארכיון תגים | בית חולים

לא תפגוש אתאיסטים בבתי חולים

החרדה האמיתית מזדחלת ב-17:21, כמעט לא מורגשת. הרופא אמר שעתיים, כולל הכנה, הרדמה והתאוששות. חלון הזמן הזה נסגר ב-17:20. בחדר ההמתנה מותקן צג, מעין לוח המראות-נחיתות כזה. ליד המספר הסידורי שמייצג את אמא שלי כתוב עדיין ״בניתוח״, בכחול כהה חמור סבר. הדקות חולפות. הסטטוס לא משתנה.

כאב בטן חריף שלא חלף הוביל לביקור במיון בבוקר, ולהחלטה על ניתוח בצהריים. כיס המרה. אני מחפש בגוגל מה זה ולמה צריך את זה. מתברר שאפשר לחיות גם בלי, אז חותכים. אבא שלי, האיש שייסע חצי מדינה כדי להחליף נורה למי מילדיו הבוגרים, אומר שאין סיבה להגיע. בקבוצת הווטסאפ של האחים יש קונצנזוס שהוא מדבר שטויות. אבא שלי כבר בילה בבתי חולים. בחלק מהמקרים זה לא נגמר טוב. אין סיכוי שהוא נשאר להמתין לבד עם החרדות שלו מחוץ לחדר הניתוח. אחי מודיע שהוא מגיע.

לא הרופא של אמא שלי

אני מתכנן לסיים כמה דברים בעבודה ולבוא, אבל מוצא את עצמי בוהה במחשב בלי יכולת להתרכז. אני צריך להגיע ולהיות שם כדי לקבל פרופורציות ולהרגיע את החרדה, חרדת נטישה של ילד שמפחד שאמא שלו תיעלם. בתי חולים מזכירים לפעמים את המובן מאליו, למשל את העובדה שאני אוהב את אמא שלי. אני קם ונוסע.

הסטטוס על הצג לא מתחלף. "בניתוח". אנחנו שקועים במסכים שלנו. הטלפון החכם הוא ידידו הטוב ביותר של הממתין החרד. פה ושם מדברים. על עבודה, על חדשות, על הילדים. אבא שלי נראה רגוע, כמו תמיד. אבל מאחורי המשקפיים אני מבחין בחרדה. או שאני משליך. מדי פעם אני נזכר במה שהרופא החביב אמר לפני שהחתים את אמא שלי על טופס. מונולוג של מהקל לכבד, מניתוח קליל של חצי שעה לשלל סיבוכים אפשריים. אמא שלי הביטה בו והעיניים שלה התרחבו עם כל עליית מדרגה בתיאור של מה שעלול להשתבש. אני מדחיק, מטביע את הבלחי הפחד.

עדיין ״בניתוח״. אני מנהל שיחת עבודה עם צמד אמריקאים מנומסים מהמסדרון. מתנצל, מבהיר שהכול בסדר, עוצר לרגע כשכורזים על ״קוד כחול במיון״. אחי יושב עם הלפטופ ועובד קצת. אבא שלי משוחח עם אישה שמחכה לבנה החייל שייצא מניתוח. אחר כך הוא מדבר עם גבר במקטורן, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שמסתובב אנה ואנה בחדר ההמתנה. הנעליים שלו מצוחצחות, והוא נראה כאילו הגיע לכאן מפגישת עסקים. הוא לבד. מדי פעם הוא מדבר בטלפון ומעדכן מישהו שאשתו עדיין בניתוח. שעת האפס שלה היא 12.30, שעתיים לפנינו. הוא שואל אותנו למה אנחנו מחכים. אני נזכר בסרטי כלא, האסיר הוותיק ששואל את האסיר החדש על מה הוא יושב. הוא מספר על הניתוח של אשתו, סיפור מסובך ומסוכן בהרבה משלנו, סיפור שלא נראה שיהיה לו סוף טוב.

אני מרגיש את המתח והחרדה מצטברים בכתפיים, בבטן. האיש במקטורן תוהה אם אחרי הניתוח מגיע לחדר ההמתנה רופא כדי לעדכן את בני המשפחה, כמו בסרטים. אני חש צורך עז לפרוץ לחדר הניתוח ולשאול את הרופא מה קורה, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, לתפוס בדש החלוק שלו ולנער אותו קצת תוך כדי. נו כבר. אחי ואבא שלי מעיפים מדי פעם מבט במסך. אנחנו מנסים להבין בפעם המי יודע כמה אם העדכון הוא בזמן אמת, או שאולי יש עיכוב. משהו להיאחז בו.

כמעט שעה אחרי הדדליין מפציע ״בהתאוששות״ על המסך בירוק בהיר ומרגיע. קצת אחר כך מגיע הרופא. נחמד ומסביר פנים. הכול עבר בסדר. כצפוי. למה שלא יהיה בסדר בעצם? אנחנו נפרדים מהאיש במקטורן, שנותר להמתין בדד. אני מאחל לו בהצלחה. אחרי שעה אמא שלי מגיעה למחלקה, מסטולית לגמרי מחומרי ההרדמה ומצחיקה מאוד. היא חוזרת על "כמה טוב שבאתם" בווריאציות שונות כל שלושה משפטים. אחי החמוד אומר שהוא חושב שהוא הדחיק אפילו את זה שהוא מדחיק. אבא שלי נראה אותו דבר, אבל בלי החרדה מאחורי המשקפיים.

יום וחצי של אשפוז, אמא שלי משתחררת הביתה והסיפור נגמר. אני חושב על האיש במקטורן ומקווה לטוב.

ביקור בחדר מיון ושיחה על מוות בדרך לקאפקייק

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: