ארכיון תגים | בית ספר

עלבונות להחלפה

חלק ניכר מהעלבונות שיש לי באוסף הם מהילדות. יש משהו לא פרופורציונלי במספר ובעוצמה שלהם, ביחס לשנותי כאדם בוגר לכאורה. אפשר להבין את זה – נתקלתי פעם במישהו שלמד איתי ביסודי, ואחרי שיחת השלום-שלום-עדכונים הוא אמר לי שיש אנשים מהצבא והאוניברסיטה שהוא לא זוכר, אבל את מי שלמד איתו בכיתה ג׳ הוא לא ישכח לעולם. העולם הוא מקום קטן כשאתה בן 10 ומטה, וכל אחד מדייריו הוא ענק. 

ומכיוון שהעלבונות וההשפלות חרוטים בי עמוק, כואב לי לראות את ילדי מתחילים לאגור את אוסף העלבונות הפרטי שלהם. אני מתכווץ כולי, לב וריאות, כשאני חושב שאני מזהה צלקת בהתהוות. אבל להתכווץ זו לא חוכמה, זה לחלשים. וסתם לאסוף זה פאסיבי. השאלה היא איך מגיבים. גם אני וגם הם.

בת שמונה התחילה בשבוע שעבר ביצפר חדש, כולל הסעות. היא עלתה להסעה, לחוצה ומפוחדת, והתיישבה ליד ילדה גדולה יותר – שמעט אחרי קמה ועברה מקום, מותירה את הצאצאה המומה ונעלבת ובודדה. וכאן נכנס לו עניין התגובה הציונית ההולמת. ואני לא מדבר על ההצעות של האחים שלה, לאתר את הילדה ולנקום באכזריות. אחד הסיפורים הידועים בפולקלור המשפחתי הוא על ילדה שהפריעה לתומר להתגלש בגינה והעליבה אותו, וסופה שברחה בוכייה להורים אחרי שאמא של תומר אמרה לה מה דעתה עליה. 

אבל בת שמונה ישבה שם לבדה, בלי הורים ואחים תאבי נקם, וחשבה. בהתחלה על למצוא לעצמה מקום ליחיד וזהו. אחר כך על האפשרות ההפוכה – להציע לילדה הראשונה שתעלה לשבת לידה, ולנסות להתיידד איתה. וכך עשתה, וזה עבד. את שארית הדרך בילתה בשיחה עם המכרה החדשה שלה. הן גם קבעו לשבת ביחד בפעם הבאה. 

אני לא חושב שזה ימנע את הצלקת. זה מונח מדויק ויפה, צלקות. העלבונות וההשפלות של החיים נותרים כמו שריטה מכוערת על מה שהיה פעם עור חלק. אבל חלק זה אולי יפה ואסתטי, אבל אין לו תוקף. השאלה היא מה עושים עם הצלקות האלו, לאן הן מובילות. חלק גדול מעלבונות הילדות שלי נשמרו בשקט בפנים, והתגובה המיידית היתה לרוב להתרחק מהמקום הכואב, ולא לנסות שוב. ואולי גם זו הסיבה שעלבונות בוגרים יותר נשכחים מהר יותר – למדתי להתמודד קצת יותר טוב עם אחרים שמידותיהם כבר צנועות וריאליות יותר. 

בת שמונה, כמו כל ילדי, מוצלחת ממני פי כמה. היא בכלל לא מודעת לבגרות ולחוכמה שבגישה שלה, ילדה ביסודי שקמה מהקרשים ומתחילה להתאגרף מחדש בלי למצמץ. אני יושב בשורה הראשונה ומריע, ונושם קצת קל יותר, בריאות מכווצות פחות.

זה העולם החדש טמבל, תתרגל

כבר כמה שבועות אני מסתובב בבועה התל אביבית הנוחה שלי ומנסה להבין למה הכל קצת מעצבן. לכאורה הכל כמעט כשהיה, והקורונה נגמרה לא? מה לא? והברים והמסעדות פתוחים, והמסיכות מעוצבות, ויש לי עבודה והחיים ממשיכים. 

אבל ממשיכים אחרת. כמו נהר שהוסט ממסלולו וזורם באפיק חדש. הנוף אותו נוף, אבל הנתיב החדש קצת עקלקל, מטעה, לא נוח. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי, איש של הרגלים וטקסים. הולך לשוק בשישי, עובר מחסום ובדיקת חום, ומגלה שבאסטיונר שתמיד קניתי ממנו כבר לא מגיע. ממשיך לקפה הקבוע והתפריט שונה, ויש דברים שנעלמו ממנו כי קורונה, וקצת ריק. יוצא לברים עם תפריט וירטואלי שצריך לסרוק בטלפון, ועם רווחים בין כיסאות על הבר שמייצרים תחושה של ערב חלש ועצוב. 

אלה זוטות. זה הרי לא נורא, קיטורים של תל אביבי מפונק. גם העובדה שאני לא יכול ללוות את בת השמונה עד לכיסא שלה בכיתה לא טראגית, ולא יקרה כלום אם לא נלך לים כי צפוף נורא וזה מלחיץ, ועוד ועוד ועוד. אסופת שינויים קטנים ולא משמעותיים שמייצרים צרימה במוזיקה של הקיום שלי, ומתדלקים את הדברים הגדולים באמת – הדאגה לחברים שיצאו לחל"ת ואיבדו עבודה, ובצידה התהייה מתי ואיך כל זה יגיע אלי. מתי לא יהיה מדובר רק באי נוחות קלה בבר השכונתי, אלא בפגיעה של ממש בחשבון הבנק, בבריאות שלי, של קרובי משפחה ואהובים. 

כי ההשפעה של הקורונה עלי גדולה בהרבה מאי הנוחות שבוויתור על עוד טיסה לחו"ל. המציאות שלי, של כולם, טולטלה בלי שהיינו מוכנים, לבלי הכר ובלי דרך חזרה. התחושה שלי ברגעים הקשים דומה לזו שאחרי המוות הפתאומי של אבא שלי. יד נעלמה באה והחריבה ושינתה באופן בלתי הפיך את המציאות, ואני אמור פשוט להמשיך ולחיות ולהסתגל כאילו כלום, כשכל מה שאני רוצה זה להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר וליבב. זה מכעיס, זה מעורר תימהון, זה מפחיד. זו עוד שכבה של יציבות לכאורה שנמחקה מהמציאות, ואי הוודאות והאפשרות לאסון בכל רגע קרובות עכשיו הרבה יותר לפני השטח. 

המסקנה הכואבת היא שאני צריך להפסיק. להשתחרר מהציפייה שהנה תכף הכל חוזר להיות כפי שהיה. זו הנטייה האנושית הקטלנית להישאר בכיסא כשאזעקת האש צורחת ברקע, כי בטח לא קרה כלום. ובכן, קרה. אני צריך לעכל ולהתמודד ולהשתנות. ללכת עם מסיכה ולנשום, להתאים את הציפיות והתפיסות שלי למצב החדש, להפסיק להמתין לחזרה לשגרה שכבר לא תהיה. עולם חדש ואמיץ וכל זה, יאללה שיהיה. 

הקורונה לא תלמד אותנו כלום

פתחתי פה על הקורונה והכול הידרדר. השינוי הבלתי נמנע מתחיל לחלחל לתודעה – לא חרדת מוות, אלא ההבנה שדברים עומדים להשתנות ולתקופה ארוכה. אני לא לגמרי יודע למה אני מתכוון ב"דברים". יש שינויים מיידיים – ביטול בית הספר, עבודה מהבית, הימנעות מרצון או מכורח הנסיבות מהופעות ושאר פעילויות במרחב שמחוץ לסלון. ויש את העתיד המעט רחוק יותר, שכולל… קריסה כלכלית? זומבים? משק אוטרקי קטן במרפסת שלי?

ובינתיים אני נתקל ביותר ויותר אנשים חיוביים שמתפייטים על הטוב שהווירוס עושה לנו. זה כדור הארץ, הם טוענים, שבא לעשות תיקון. לעצור את זיהום האוויר, להאט את מירוץ החיים המודרניים, להראות לנו שאפשר גם אחרת. וירוס היפי חמוד. 

הייתי רוצה ללחוץ את ידם של האנשים הללו, שנייה אחרי שליטפתי חולה קורונה טרי, ואז להטיח את ראשם במשטח קשיח שעבר חיטוי. קודם כל כי המון אנשים עומדים לסבול נורא בגלל המגיפה. לא בריאותית, כלכלית. חברים מסביבי נשלחים לחופשות ללא תשלום, מגלים שהשכר שלהם קוצץ ועוד. כל מי שעוסק בתיירות, באירועים והופעות עומד בפני קריסה, ובתורו יוציא פחות על הכול, מה שיגרום לפגיעה בעוד תעשיות וכו' וכו'. אנשים יאבדו חסכונות, עבודה, פרנסה. 

אבל מעבר לזה אני חושב שמחבקי העצים למיניהם מפספסים את המסר. מה שאני לומד מהמשבר המטורף שמתרגש עלינו הוא לא ללכת לאט ולקנות פחות באינטרנט. אני כן מבין יותר את החשיבות של ערבות הדדית, ואת הטמטום המוחלט בסדר העדיפויות של האנושות. הווירוס לא מפריד בין עם נבחר אחד לאחר, ולא בודק את מצב תיק המניות של הנדבק הבא, לא מתעכב על אידיאולוגיה – כל הדברים שבני האדם, כולם תכל'ס מאותו ז'אנר, מתעקשים לעשות. 

הווירוס חושף את ערוות השיטה הקפיטליסטית האמריקאית: זרקתם את העניים בצד הדרך, שימותו לבד בלי ביטוח רפואי? ובכן הנה הם מדביקים אתכם על ימין ועל שמאל, בלי יכולת אמיתית להיבדק או לקחת יום מחלה. הוא מעמיד באור מגוחך את ההמצאות האנושיות לאום ודת ממסדית. שפכתם כסף על נשק, השקעתם אנרגיה בסיפוח פה ועם הנצח שם, והנה מערכת הבריאות קורסת לה בחינניות כי מי חשב על מגיפה שלא אכפת לה מהקו הירוק וקברי אבות. 

בעולם ג'ון לנוני המגיפה הזו היתה נראית אחרת לגמרי, מוכלת ומטופלת על ידי מערכת בריאות גלובלית עשירה. רבנים, כמרים ושאר אנשי דת עוד יקשקשו קצת ויאשימו מצעדי גאווה עד שגם הם יידבקו ויבודדו. במקום חברה אנושית אחת נאורה וחילונית יש כאן חבורת כנופיות פנאטיות, כל אחת והאמונה הלא הגיונית שלה, שעסוקה כל כך במריבות פנימיות ופתאום מגלה כמה הן חסרות תוחלת. אפשר רק לקוות שאחרי שכל זה ייגמר, הלקח יילמד ופני האנושות ישתנו לנצח.

ממש. מבט חטוף לעבר מגלה שלא משנה מה קורה, מהמגיפה השחורה ועד מלחמת העולם השנייה, בני האדם לא משתנים. הם מסתגלים, מכים קצת על חטא, וחוזרים להיות אותם דושים שהם היו קודם. נותר רק לקוות לשינויים קטנים בשוליים, אולי עוד כמה מיטות בבתי החולים, נגיד, ולאחל שיעבור מהר, שחברים ואהובים לא ייפגעו יותר מדי, ולשנה הבאה בניו יורק הבריאה והבנויה. אמן. ולשטוף ידיים. 20 שניות.

רק להספיק לפני הצלצול

הכול התחיל להשתבש ב-7:39, הנקודה שבה צריך כבר להתחיל לזוז לזוז לזוז, שבה אנחנו כבר אמורים להיות אחרי שלבי ההכנה הבסיסיים, מוכנים לצאת לדרך ורק מושכים זמן, אבל בת השמונה החליטה שהיא חייבת לקחת צמד בובות, ומצאתי רק אחת, והיא הסבירה בתוקף שהן זוג, אי אפשר רק אחת כי השנייה תהיה בודדה, ובשלב מסוים התעצבנתי והודעתי לה שככה זה וזהו, אבל אלו שתי הדקות שהוציאו את הבוקר מאיזון והכניסו אותנו לאזור הסכנה של – חצוצרות – האיחור.

רצנו למטה בת שמונה ואני, היא נרגנת ואני עצבני, כדי לגלות את האופניים החדשים של תומר, שיוצא תמיד אחרינו, קשורים לשלי. התקשרתי אליו בזעם פעמיים, אין תשובה. רצתי למעלה, בת שמונה, קצת מרוצה מהמצב, נגררת אחרי. נעמדתי בדלת וצרחתי "תומר" אה-לה ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ", ואין תשובה. התחלתי לחפש בחדרים, זו דירה תל אביבית לא גדולה, ומה נהיה פה, יקומים מקבילים? חטיפות חייזרים? עד שמצאתי את הנער עומד ומצחצח שיניים עם אוזניות.

צרחתי עליו באיפוק מרשים והוא ענה "בסדר בסדר" וירד אחרי למטה להתיר את הקשר הגורדי של מנעול הקריפטונייט בין זוגות האופניים, ונהם, שנייה לפני שהפלגנו בת השמונה ואני אל עבר האופק והצלצול: "היא בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר". דהרתי בשדרה, התעלמתי מאדום, הסתכנתי בפקחים ב"הבימה" ועצרתי בחריקת בלם ליד שער בית הספר בדקה ל. הספקתי לחלץ הסכם שלום קר מבת השמונה, שעוד זעמה על הפרדת זוג הבובות אבל הסכימה לתת נשיקה. ורכבתי משם.

בדרך התעצבנתי עוד יותר על שניהם, ואז על עצמי על עצם זה שאני מתעצבן משטויות, ואז שוב עליהם כי ברור שהם כבר מזמן שכחו מכל העניין, ואני אסחוב את המועקה עמוק אל תוך היום הזה. 

וחוץ מזה במובן מסוים וצר תומר צודק, היא רק בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר. אז מה אם אני אאחר. כדור הארץ ימשיך להסתובב, העתיד לא ישתנה. אבל אני שונא לאחר, ומעבר למקרה המסוים הזה כל איחור, אבל בעיקר כזה שקשור לילדים ולמסגרות, מסמל את הפוטנציאל של הרכבת לרדת מהמסילה, כי כל החיים המודרניים האלה עם להביא ולאסוף בזמן, ולשלם חשבונות ולאזן הוצאות וכל החרא הזה, הם המון כדורים שנמצאים באוויר, ואם אפספס אולי אצליח לתפוס את הכדור הסורר בזמן והכול יהיה בסדר, אבל אולי גם לא, והוא ייפול, ואחריו כל השאר, וכל היציבות המדומיינת תיעלם לטובת כאוס ואבדון. לאחר, לאבד שליטה, לפשל, זו חרדה שלא נגמרת, שחיה תמיד בקצה המודעות. ולא משנה שכשמשהו אכן משתבש לא קורה כלום, והחיים ממשיכים, הרי כבר איחרתי ופישלתי ודבר לא קרה. אבל אל תציקו לי עם העובדות. תכף צלצול. 

ביקור ביקום המקביל של הילדה חיילת

"וואו! יש לך מלא נמשים," אומרת בפליאה בת הכמעט שבע לחיילת ג'ינג'ית. הגענו לביקור בבסיס של אחותה הגדולה, אי שם בממש צפון. מתברר שכל חייל או חיילת בבסיס שמע על האחות הקטנה, והיא מרוצה מאוד ממעמדה כסלב.

כשעתיים נסיעה כולל עצירה לקפה, זה משך הנסיעה עד לעולם חדש לגמרי. עד לפני חצי שנה ידעתי פחות או יותר איפה חיה הבת שלי. הכרתי את החברות הקרובות שלה, חלקן עוד מהגן. יצאתי ונכנסתי בשערי בית הספר, נהניתי ממיקום טוב באמצע המיקרוקוסמוס של חיי הנגה. לא עוד. כבר כמה חודשים אני שומע על יקום מקביל שנקרא "מחווה אלון". החוקים בו אחרים, השפה בו היא ניב אקזוטי של עברית, והוא מאוכלס באנשים שאני לא מכיר. שמות שלא נדבקים לשום תמונה. עולם זר שאין לי בו מעמד. לא אזרח, לא תושב קבע, לא תושב ארעי, לא פועל זר. רק ויזת תייר זמנית.

חיילת ותיירים

זו תפנית ברוטאלית בעלילת ההורות שמבוססת על ניתוק הדרגתי. איבוד אחיזה, שליטה ומיקום בחיי הצאצאה. זה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לשנן שמות והגדרות. מי זו המקבילה של נגה, מה זה ישב"ס, למה אסור לי לומר "צוות" אלא "סגל". הקרב אבוד.

לבסיס אנחנו מגיעים עמוסים בציוד ומזון. נגה מתריאה שתצטרף אלינו לארוחה חיילת נוספת. מצטרפות ארבע. היה מספיק גם לעוד שלוש. סבתא שלי ניצולת השואה עם אובססיית האוכל היתה גאה. הן שבע בנות בחדר, חולקות פולקלור ענף סביב מיטות קומותיים נטולות סולם, קישוטים לחדר כדי שירגיש סוג של בית, וכמובן אוכל. בת הכמעט שבע מציצה אל תוך הארון היחיד העמוס בממתקים ומפטירה בקנאה "אתן אוכלות מה שבא לכן, אה?"

אנחנו פוגשים הורים נוספים. הם נראים כמונו, קצת נבוכים, קצת לא במקום. מתקיימים חילופי תפקידים, כאן הילדות במדים שולטות, מכתיבות את התנאים – אסור להיכנס לפני שמישהי צועקת "בן במגורים" למשל. אנחנו בעיקר ספקי השירותים. אחת השותפות לחדר של נגה נזכרת בפנים נפולות שהכביסה המלוכלכת נשארה איתה, במקום לעשות את דרכה למכונת הכביסה בבית ההורים. היא מזהירה את שאר הבנות מגורל דומה. אנחנו לוקחים איתנו את הכביסה הביתה.

נגה עורכת לנו סיור בבסיס. מעט מאוד השתנה מאז שאני נשארתי שבת. צה"ל משמר את עליבות המבנים ונביבות השלטים באופן מעורר הערכה. היא מרגישה שם בבית. והיא יפה להפליא במדים המדוגמים, והחברות שלה חמודות והאנרגיות חיוביות ונינוחות. זה ממלא אותי אושר, אבל אני רק תייר. הוויזה מוגבלת, והשעה שבה עלינו לקחת את הכביסה ולהדרים מתקרבת.

אנחנו נפרדים ליד האוטו בלי להתחבק כי הפקודות של נגה בקרבת מקום. צריך לשמור על פאסון. הן לא יודעות שלפני דקה ליוויתי אותה ליום הראשון בכיתה א', כשהיא עוד הביטה בי בהערצה במקום לגלגל עיניים. היא לא הבת של, היא המפקדת. אחרי הכול, אנחנו בעולם חדש.

 

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

הצבא לקח לי את הילדה או המדרון החלקלק ששמו הורות

אם להתחיל מהסוף, לא קרה דבר. הילדה התגייסה לצה"ל, לא אירוע יוצא דופן, לא ליחידה קרבית. לשנתיים, שיחלפו מהר ממה שהיא או אני מסוגלים לשער. ראינו אותה עולה לאוטובוס וחזרנו לרכב, יצאנו מהחניון ועצרנו מול מעבר החצייה שהמה בני 18 צועדים יחד עם הורים שסוחבים תרמילים ומזוודות וצעקתי "אל תלכו לשם, ייקחו לכם את הילדים!" אמא של נגה צחקה.

ביומיים שאחרי היה זרזיף דק של ווטסאפים ושיחות. הלם הבקו"ם, ההבנה שצבא הוא מקום לא הגיוני ולא כיפי. כל מי שחלקתי איתו נזכר מייד בטירונות שלו. הבנתי בדיוק מה נגה עוברת, ולא היתה לי שום דרך לעזור, מלבד להבטיח לה שהדברים רק ישתפרו, ולהגיד לה שאני אוהב אותה. היא לא בבית, אח שלה בטיול של הצופים. בת השש מתעקשת להיכנס לבד לבית הספר, צועדת פנימה עם התיק על הגב וקסדת האופניים ששכחה להוריד. הכול מתערבב לי.

עוד לא יודעת מה מצפה לה

כשנגה חוזרת לשבת היא חושדת שאנחנו צוחקים עליה. היא לא מבינה שכל עניין הצבא קורה אצלנו, המבוגרים, בכמה מישורים בו-זמנית. כשהיא מספרת על כמה שקשה לה אני שומע את הדברים בשני ערוצים. באחד הכי קשה לה בעולם. היא נשלפה מהמציאות הנוחה והמוכרת לאחת חדשה ונטולת היגיון, ומתמודדת עם משהו שונה וקשה. בערוץ השני היא בטירונות טיפוסית, לא משהו חריג או לא תקין. אני מכיר את המסלול ויודע שיהיה בסדר. שני הערוצים לא מצליחים להסתנכרן. זה הכי קשה בעולם ובסדר גמור בעת ובעונה אחת. אני זוכר איך הרגשתי בטירונות האיומה שלי. אני יודע איך אני מסתכל לאחור על הצבא עכשיו.

מה שאני עובר הוא שיא של תהליך שהחל ביום הראשון שלה בכיתה א'. הורות היא רצף ליניארי אכזרי של אובדן שליטה, אובדן מעורבות. הדרה. בגן אתה יודע כמעט הכול, ביסודי קצת פחות ומשם זה מדרון חלקלק. הצבא הוא כבר הצוק שבקצה המדרון. האתר שממנו קופצים. זרימת המידע דווקא גוברת – נראה שאשמע יותר על המתרחש במסדרים מאשר על מה שקרה בתיכון. אבל השילוב של סימבוליות ואובדן סופי של שליטה במתרחש קטלני. גיל 18, מדים, המעבר אל מחוץ לבית. היכולת שלי להשפיע מינימלית, ואני גם לא רוצה להיות הורה הליקופטר מסרס. היא צריכה לעבור את החוויות האלה בעצמה, ללמוד להתמודד לבד.

כשאני אוסף אותה מתחנת סבידור אנחנו מתחבקים חזק והיא אומרת בקול רועד שהיא לא רוצה לחזור. זה שובר את הלב אבל גם רמז לבאות, לפעם שבה היא תעבור לגור במקום אחר, שאליו היא תרצה לחזור ובו היא תרצה להישאר. זו תחילת תקופה, תקופת דקות החסד האחרונות של ההורות כפי שאני מכיר אותה. מכאן והלאה, לכאורה לאט ולמעשה מהר מאוד, הכול ישתנה.

עשרה איחולים לשנה החדשה

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

  1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
  2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
  3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
  4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
  5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
  6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
  7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
  8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
  9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
  10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

זה כבר כמעט נגמר ואז מתחיל מהתחלה

המדיה החברתית מלאה בתמונות של תיקים גדולים על ילדים קטנים ואני מרגיש בעיקר עייפות קשה. או יותר נכון, כמו ביל מארי ב"לקום אתמול בבוקר" (תרגום פח ל-"Groundhog day"), מתחיל מחדש את היום שכבר חשבתי שעבר ונגמר.

כיתה א'. ושוב אני עומד מחוץ לשער מוקף בהורים, ממתין לאות להתפרץ פנימה אל מה שהוא כבר לא גן אבל קשה להאמין שהוא לגמרי בית ספר. לפני חודשים ספורים הייתי בטקס סיום תיכון, ועכשיו אני שוב במשבצת הפתיחה, על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני והילדה עומדים לרוץ, תחילת המסלול. רק לפני רגע עמדתי על מדרכה כמעט זהה. נדמה שרק הפרצופים מסביב התחלפו.

ואני כבר יודע לחזות את העתיד. ההתלהבות מבית הספר, הבלטת חזה עם סמל המוסד על החולצה, הנכונות לזנק מהמיטה כי כיתה א' זה פצצה, שיתחלפו עם השנים בקיטורים על שיעורים, תלונות על מורים לא הוגנים, לא אינטליגנטים, לא מוצלחים. ימי הורים, טקסים, קלישאות ארוזות היטב בנאום חגיגי, אישורים לטיול השנתי, יוזמות של הוועד, עבודות שורשים.

והספיישלים, המיוחדים שלנו להיום, המנות שמוסיפות עניין וריגוש לתפריט: חרם? מורה בעייתית במיוחד שתעוף במהלך השנה בלחץ ההורים רק כדי לגלות שאין כרגע מי שיחליף? שיבוץ בכיתה בלי החברים? מיני-שערורייה שכוללת תמונות לא נאותות שהופצו על ידי ילד קצת מפותח מדי לגילו?

וכל זה יוביל לנקודה שבה אני נמצא בדיוק עכשיו, קצת אחרי לחץ הבגרויות ועיכול העובדה שתם תפקידה של מערכת החינוך, קצת לפני שאדע מה יעולל השירות הצבאי, לטוב ולרע.

אני מתנחם בניואנסים. יש לא מעט דמיון בין התיכוניסטית בדימוס למתחילת כיתה א', אבל יש גם הבדלים בגישה לחיים, ברמת הדוגמטיות. הנרטיב יהיה מן הסתם שונה בנקודות מפתח, יהיו קצת פיתולים בעלילה. לגבי שינויים במערכת עצמה אני ספקן.

אבל בסופו של דבר, אני מניח, מדובר יהיה שוב בהקפדה על שיעורי בית, חיבוקים אחרי ימים קשים וציונים פחות מוצלחים והישרדות בטקסי חג ומסיבות סוף שנה. בהצלחה לכולם. מתחילים. שוב.

פחד ואימה בטקס סיום התיכון

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: