ארכיון תגים | בית

לא הגיוני וכואב בלב

"מה שאתה מציע הוא כל כך הגיוני שהוא בלתי ישים," אמר לי המנכ"ל, במה שנשמע לי אז כמו משפט מתוחכם וחסר משמעות. דרך מגניבה לומר לי "לא". לקח זמן עד שהבנתי כמה הוא צודק.

וכך, אחרי החתימה ביום חמישי, נגה לא הבינה למה אני מדוכדך. בבוקר הייתי במעמד החתימה על מכירת הבית שבו גדלתי, אבל יש עוד חצי שנה עד למעבר עצמו, למה להתעצב עכשיו? למה להתעצב בכלל? הבית השתנה מאז שעזבתי אותו לפני יותר מעשרים שנה, החדר שלי נחמס באכזריות הרבה קודם לטובת אחי הקטן (לא נשכח ולא נסלח), הרהיטים התחלפו, רוב עוגני הזיכרון שלי חלפו ואינם. 

ואכן, עד יום לפני לא חשבתי על זה יותר מדי, ורק בערב התחילה עצבנות לא ברורה, ובבוקר כבר הייתי באי שקט וחוסר איזון ושייגמר כבר, וכולם ובעיקר עורכי הדין עלו לי על העצבים. ויותר מכולם אני עצמי, כי שוב ושוב אני נחבט אל הסלע הזה, חוסר התוחלת שבהיצמדות להיגיון, למה שמתבקש מן הנסיבות, כאילו שיש שיטה בכל התוהו הזה. 

זו בסך הכול חתימה. יש עוד זמן עד לרגע שבו יפונו חפצים ורהיטים מהמקום שלנצח ייתפס אצלי כהבית בה' הידיעה, חללית האם שבה היו אמורים לשבת לנצח צמד הורים למקרה שאצטרך לנטוש לפתע את הכוכב העוין שעליו אני מסתובב. יש זמן עד שהבית רחב הידיים ברעננה יצטרף לעוד אנשים ומקומות שאינם, וההיעדר שלהם גורם ללב שלי להתכווץ בלי אזהרה מדי פעם. ועד אז מי יודע מה יקרה, וירוס הקורונה יעשה עלייה ויחסל את כולנו, מלחמה מול איראן, צונאמי שישטוף ויבלע את תל אביב. למה לבזבז עצבים ומשאבי דכדוך עכשיו. 

וכך חיים להם הגוף והנפש בשתי דירות צמודות עם כניסות נפרדות. לפעמים מהנהנים לשלום בחדר המדרגות, לפעמים מעשנים ביחד במרפסת, ולפעמים יש איזה התקף חרדה בלי שום הכנה מראש או סיבה הגיונית, עצבים, דכדוך, תגובות שמתבטאות בגוף בלי שאני מבין בכלל מאיפה נחת עלי כל הטוב הזה. תתקשרו אחד עם השנייה לעזאזל.

אבל זה לא עובד ככה. ובחמישי לא התאבלתי, ולא חשבתי בהיגיון על שום דבר, רק הייתי עייף ועצוב. וידעתי שזה יעבור, ויחזור שוב כשיתקרב רגע האמת, אבל נתתי לעצמי לשקוע לתוך זה קצת. אין טעם להילחם. זה אולי הגיוני, אבל בלתי ישים.

ביקור חוזר בחדר האינטימי שלי

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

מה שעובר איתי

התחלתי למיין וזה הורג אותי. אחרי מעבר הדירה הקודם, טראומה בפני עצמה בחודש הגרוע בחיי, נשבעתי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. המשמעות המעשית היא כסף, במקום לארוז בפניקה מתגברת נוכח דדליין מתקרב משלמים למקצועניות אריזה, משלמים למוביל, משלמים על הכול.

אבל מהסלקציה אי אפשר להתחמק: מסמכים, תבלינים, רחפן שלא ריחף כבר שנים, דיסקים, די.וי.די, שרידים פרה-היסטוריים. כל כך הרבה רכוש שאגרתי. או בעצם שחששתי לזרוק. מי יודע מתי אזדקק לו לכבל הזה, לתעודת האחריות ההיא. שנים של דחיסה  למגירה שאפשר להפוך ולחפש בה ביום פקודה. ועכשיו – יאללה לפח.

והצעצועים? לתרום, לזרוק, להשאיר? בת השבע מתעבת שינויים, והדרך להתמודד עם האקט הטראומתי היא להעביר את העולם הישן אל הבית החדש. הצעצועים נשארים. 

אבל הספרים הם האתגר הכי משמעותי. איזה ספר ימשיך לחיות על המדף בדירה החדשה ואיזה יגווע על ספסל ברחוב? יש את הנימוק הרציונאלי – אולי איזה ילד ירצה לקרוא את הספר שכל כך אהבתי – אבל הוא זניח. אין סיבה שאדם סביר יחזיק בביתו יותר מעותק אחד של "ההוביט", אבל לי יש שלושה – שניים בעברית ואחד באנגלית – ואיני יכול לשלוח אף אחד מהם לספסל. כולם יעברו איתי דירה. זה נכון לגבי כל כך הרבה ספרים שלא אקרא שוב, לא אקריא לאיש, אבל אהבתי כל כך שפשוט איני יכול להיפרד. 

הייתי רוצה לקחת את הספרים בלבד ולהשאיר את כל השאר מאחור. כל גרירת הרכוש הזו, למה היא טובה בכלל? עניין של כסף שכבר הוצאתי ועכשיו מה, לזרוק? למה לא בעצם? האם אלו גנים של עם בפוסט טראומה, חשש לאבד הכול והיצמדות למה שכבר השגתי? למה לא לצייד כל דירה במכשירים ובחפצים ההכרחיים, לגרום לאיקאה לפשוט את הרגל, ולהעביר רק ספרים וכבלים לכל מה שיתחבר לאינטרנט. חיים בענן, בלי מוביל עצבני ובלי בלגאן.

קשה לי לעבור דירה. זה בסך הכול צעד טכני, ואני נשאר באותה עיר, אותה שכונה. אני אדם רציונלי, אתאיסט נטול אמונה. מה לי ולאנימיזם. אלא שלא מעט התרחש בדירה הזו. היא היתה מפלט אחרי פרידה טראומתית, והיו בה רגעים של אושר, ריבים, התנסויות, דכדוך, התעלות נפש ומה לא.

הדירה החדשה עולה על הישנה בכל מובן, ויימצא בה מקום לחפצים שלא אזרוק בסופו של דבר. אבל אתגעגע לישנה מאוד. החפצים יזכירו אותה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. היי שלום ותודה על הכל.

%d בלוגרים אהבו את זה: