התחלתי לצפות שוב ב"מלתעות" ומכל הדברים בעולם חשבתי דווקא על מתנגדי החיסונים. מה למכחישי מגיפה ולסרט אימה מהסבנטיז? ובכן, אחרי עוד התקפה של הכריש העצבני מתעמת מפקד המשטרה עם ראש העיר, שסירב עד כה לסגור את החופים. מצד אחד של המתרס הגיבור שלנו, שרוצה לעשות את הדבר הנכון, מהצד השני הממסד, שרק הכסף מעניין אותו, גם על חשבון חיי אדם. אבל העימות נגמר עוד לפני שהתחיל. ראש העיר, רועד כעלה נידף, לא מנסה להתווכח או להתגונן. "גם הילדים שלי היו על החוף", הוא אומר.

זאת אחת הבעיות שלי עם הטענות של מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה המיליטנטים. הם עושים דמוניזציה מוחלטת לרופאים, אפידמיולוגים ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם כולו, ושוכחים שגם להם יש ילדים, הורים, אהובים. שגם הם יכולים להיפגע מהמגיפה. הניסיון להפוך את כולם לדמונים אינטרסנטים מופרך. ביקורת על צעדים לא נכונים או היסטריה מוגזמת? מובן והגיוני ולפעמים מוצדק. אבל כשהופכים אנשים כמו אלרעי-פרייס לאנטיכרייסט, ברור שמישהו איבד את זה לגמרי.

קל לכעוס על מתנגדי החיסונים. הם תוקפניים, מתעלמים מכל עובדה ונתון שסותרים את האמונה דמויית הכת שלהם ומתנשאים על הסביבה בלי גיבוי והצדקה. הם מאשימים את הלא מוארים בהתקרנפות, הפיכה לעדר צייתן מתוך בורות, ועיוורים לחלוטין לכך שהם משתמשים כולם באותה טרמינולוגיה, ובעובדות מפוקפקות במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע – כלומר מתנהלים כעדר בור בעצמם. לרוב אני מצליח להתעלם מהם, ולתת לטיעונים המופרכים לעבור לידי, כשהדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הן ההשוואות לשואה. סבתא שלי שרדה את אושוויץ, ומה שהיא עברה שם היה קצת מורכב וקשה יותר מלשבת בבית ולצייץ בזעם על הכורח להיבדק פעם בשבוע אם לא מתחשק לך להתחסן. הנאצים היו קצת פחות סובלניים מממשלת בנט.

אבל יש משהו קל מדי בכעס הזה, ודמוניזציה היא דמוניזציה – גם להפוך את כל מי שמתנגד לצעדים נגד המגיפה לאויב האנושות הוא עניין בעייתי. אפשר לנסות להבין את התופעה ואת האנשים שמאחוריה. קל לי לומר שאני אדם נאור שסומך על המדע והרפואה, גם אם באופן רציונלי ומסויג כשצריך. אבל זה לא מדויק. השנתיים האחרונות היו מטלטלות ומפחידות, ברור לי שחלק מהאמון שאני נותן במערכת נובע מהצורך להיאחז במשהו, לחוש קרקע יציבה מתחת לרגלי. 

באותה מידה אנשים אחרים מרגישים שאיבדו שליטה במציאות כאוטית עתירת ערוצי תקשורת, ושהממסד הרוויח ביושר את חוסר האמון שלהם. הם מוצאים קרקע יציבה בתאוריות קונספירציה, זה הקרש שבו הם נאחזים בים המציאות הסוער. אני חושב שהם טועים, אני חושב שבסופו של דבר צריך להתבסס על עובדות, אני מתנשא עליהם לא פעם, אבל אני גם יכול להבין את הגישה ולהודות שאני פחות רחוק ממנה משהייתי רוצה לחשוב.

קל להסתכל על כל קבוצה כעל מקשה אחת. ובין מכחישי הקורונה יש ציניקנים, אופורטיניסטים, וסתם טיפשים או רשעים שגורמים נזק ומסכנים חיים. אבל יש גם לא מעט מבולבלים, מפוחדים, מבקשי משענת ונחמה כלשהי – משענת ונחמה שלא מצאו ושלא סופקה להם במקום אחר. אנחנו בקושי באמצע הסאגה המוזרה הזו. צריך לדבר, להבין, ולנסות לשכנע, לא רק להטיל מגבלות. ורק תשאירו את הנאצים מחוץ לסיפור. 

כשאמא שלי היתה טינאייג'רית היא הודיעה להורים שלה שמעכשיו היא מסרבת לאכול בשר לא כשר. לא עניין של מה בכך במשפחה סוציאליסטית האוחזת באידאולוגיה סדורה וסט ערכים נוקשה. הנימוק לא היה דתי. אמא שלי, חובבת היסטוריה שנים לפני שהפכה למורה של המקצוע, טענה שאם יהודים כה רבים עונו ומתו כי סירבו לאכול חזיר, המינימום שהיא יכולה לעשות כדי לכבד אותם הוא להימנע מלזלול בייקון.

נזכרתי באקט מעורר ההערכה הזה כשקראתי השבוע את הידיעה ב"הארץ" על חיילים שרותקו לבסיס כי סירבו לחבוש כיפה בבית ספר דתי. החיילים הדריכו תלמידים על נהלי חירום במסגרת שירותם בפיקוד העורף. אני לא חושב שצריך לרתק לבסיס חייל שמסרב לחבוש כיפה. אני גם חושב שהסירוב עצמו אידיוטי לגמרי, ושהתגובות הנסערות לכתבה – חששתי לרגע שהפיד בהתקף אפילפטי – הן שמאל על אוטומט במירעו.

זה זמן שהפיד השמאלני ברשתות החברתיות עולה לי על העצבים. אני לא מצפה להרבה מהפיד הימני – ריקלין, ינון מגל ודומיהם עושים קריירה מחד מימדיות, פרובוקציות זולות ודמגוגיה בשקל. טרולים. הצד השמאלני מתיימר ליותר: נבון יותר, מכיל יותר, מורכב יותר. הבעיה היא שלמעט בודדים הוא מתנהג ככה רק כשמדובר במיעוטים הנכונים. פראמדיקית פלסטינית שנורתה זוכה להספדים ודמעות עוד לפני שהאירוע נחקר. אבל כשזה מגיע לדת, הפיד, כמו גם קבוצת הווטסאפ של הכיתה של הבת שלי, מאבד גוונים ומתלהם.

אני חושב ששורש הרע טמון בדת הממוסדת ובהיעדר הפרדה בין דת למדינה, כלומר בחרדים ובבנטים שמתעקשים להישאר מאובנים, מיושנים ושתלטנים. ועדיין, זו לא סיבה לאבד פרופורציות וניואנסים ולהפוך להמון מוסת. אם אנחנו שמאל נאור – ואני סמולן גאה – מן הראוי שנבחין בין מטרות ראויות למאבק לבין שטויות שמפלרטטות עם אנטישמיות קלה.

אנחנו בעד דמוקרטיה ליברלית? יופי! אסור לקבל הדרת או אפליית נשים, או כל מיעוט אחר. סיפור על תלמידות בבית ספר חילוני שנמנעה מהן השתתפות באירוע כלשהו, או שנאלצו לשבת בחלק האחורי של האולם, הוא סיפור חשוב שצריך להקים עליו קול צעקה. להט"בים צריכים לקבל זכויות שוות, כולל חתונה אם הם מתעקשים ממש על המוסד המיותר הזה, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל איך זה קשור לחבישת כיפה? דמוקרטיה ליברלית אמורה לכבד גם את זכות הפולחן, ואת המנהגים השונים והמשונים של קבוצות ומיעוטים. החייל שסירב לחבוש כיפה לא היה ליברל עז נפש, אלא אורח גס רוח. זכותו, אגב, ולרתק אותו זו שטות. אבל המדינה הזו הוקמה על ידי מיעוט שנרדף מאות ואלפי שנים בגלל אמונה ומנהגים שונים. וההתקפות האנטישמיות התמקדו באופן טבעי בסממנים חיצוניים כמו כיפה, למשל. יש משהו לא נעים בכך שפחות מדור אחרי שסבא וסבתא שלי שרדו את הנאצים, כיפה הופכת למשהו משוקץ גם פה. ושוב – תאשימו את החרדים והרבנות עד מחר. אבל איפה האחריות שלנו בכל הסיפור הזה? אם אתם מקבלים את החמאס, ארגון דתי קיצוני שונא נשים והומואים, אתם יכולים למצוא גם קצת אהדה ליהדות.

אפשר לתעב את הממסד הדתי ועדיין להעריך את ההיסטוריה היהודית, ולכבד מנהגים גם אם הם בלתי רציונליים או סבירים. בואו, חצי מכם מגדלים זקן היפסטרים כבר שנתיים ואף אחד לא אומר לכם כלום, נכון? יש מחיר שצריך לשלם על הטייטל "נאור". מורכבות וראייה רב מימדית, גם אם זה קשה ולמי יש כוח, הן חלק ממנו.

***

ושתי הערות:

• הכתבה ב"הארץ" התבססה על שני חיילים. קראתי אותה ואת תגובת דובר צה"ל ונזכרתי בכתבה שהתפרסמה כשהייתי תיכוניסט. היא עסקה בבית הספר שלי, וסופר בה איך אחראי המשמעת האימתני עובר בין כיתות כדי לבדוק שבנות לא הגיעו עם מכנסיים קצרים מדי – כן, כבר אז – ומשפיל ומבייש ומגרש אותן הביתה. מכיוון שהכרתי את אחראי המשמעת הנ"ל, שהיה איש מנומנם שלא הזיז לאף אחד, ומכיוון שלא נתקלתי באף מקרה כזה, התחלתי כבר אז לפקפק בידיעות מהז'אנר.
• תקראו את הכתבה על המסע של שיר ראובן והצל. אפשר להיות רב מימדי ועמוק וגם מעניין ומגניב.

"אבל למה שלחת אותה לצבא?" שאלו אותי, כאילו שזו החלטה שלי לארוז ילדה ולשלוח לצה"ל. כאילו שהיא לא בת 18 ויכולה כבר להצביע ולשתות קוקטיילים ולהתגייס או לא, איך שמתחשק לה.

כשהיא שבה הביתה היא סיפרה על פעילות חינוכית סביב המשפט "טוב למות בעד ארצנו", האמרה הידועה של יוסף טרומפלדור, שספק מלמל אותה בזמן שגסס, ספק קילל ברוסית. מה זה משנה, יחסי הציבור מדברים בעד עצמם. הטירונים התבקשו למצוא מילה חלופית ל"טוב". "אצילי", למשל. נגה בחרה ב"למה". היא לא היתה לבד. טירונית אחרת שאני כבר מחבב בחרה ב"באסה".

והנה מה שרע בעיני בצבא בכלל ובעידן ביבי-בנט בפרט – קידוש המוות – פוגש מנטליות חילונית בריאה וספקנית. איני מסוגל להעלות על דעתי שום סיבה טובה למות בעד ארצנו, או בעד ארץ בכלל. אני לא אוהב את הקונספט של מדינות וארצות, ואשמח לדלג קדימה לחזון גלובליסטי של כדור ארץ מאוחד תחת שלטון נאור, עם מינימום שבטים ושטויות. בינתיים, אני מעדיף שהמדינה תמצא דרכים להיטיב עם אזרחיה, בלי שהם יאלצו לבחור בקריירה של מוות הרואי.

אז למה באמת לשלוח אותה לצבא? ארגון שמוות אלים הוא חלק מהגדרת התפקיד שלו? כן זה גיוס חובה, אבל היום יותר מתמיד קל לחמוק ממנו – בזמן שנגה נותנת הקשב, חברים שלה לספסל הלימודים מברמנים בתל אביב ולא מתגייסים. מה ייצא לה מכל זה חוץ מדיונים אידאולוגיים אידיוטיים, נטייה לדיבור בראשי תיבות ושפשפת?

אחרי שסיימו לדון בענייני ארצנו ובשבועה לצה"ל – רעיון שעיצבן את נגה כי ראבאק, הכרחתם אותי להצטרף למועדון, אז מה עכשיו גם להישבע – היא מצאה את עצמה בדיון מעמיק בנושא עם טירונית מאפרת, התנחלות באזור יהודה. לא שזה אומר לי יותר מדי, לא שזה אומר לנגה. אנחנו חזק בבועה התל אביבית. אבל הנסיבות הובילו את נגה לוויכוח שהיא מתארת כאינטליגנטי ומרתק. חצי שעה שבה היא הרגישה שמקשיבים לה, ושהיא מקשיבה ל"אחר" אמיתי, גם אם לא נרשמה הסכמה בסוף.

אני זוכר את המפגשים שלי בצבא עם אנשים שמבחינה גיאוגרפית וסוציו-אקונומית  לא ידעתי על קיומם. עם מתנחל ימני קיצוני וחריף, עם מושבניק מחוספס מהצפון, עם קיבוצניקית סרקסטית מהדרום. הם דיברו בשפה שהבנתי אבל לא הכרתי. הם שלפו אותי מהקונכייה.

וזו אולי הסיבה, הצידוק, התירוץ, לשלוח את הילדים לצבא. זו לאו דווקא כוונת המערכת, אבל הצבא יפגיש את נגה עם אנשים שהיא לא הייתה מקיימת איתם דיאלוג בעולם האמיתי. הוא יציב אותה מול אתגרים ויכריח אותה להיות עצמאית, ויכיר לה חלקים שלמים באוכלוסייה שהיא לא מכירה. הצבא לא יעצב את דמותה מחדש, ולא יגרום לה לחשוב שלמות בעד ארצנו זה אחלה. הוא כן יפתח בפניה אופקים חדשים. לפחות עד מרץ 2020.

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

• שלא מבינים את ההומור שלי
• שאומרים "אתה לא זוכר אותי?"
• שמדברים על עצמם בגוף שלישי
• שמדברים בקולנוע, לא משנה באיזה גוף
• או בודקים הודעות בטלפון באמצע הסרט
• שאוהבים לשמוע הכול חוץ ממזרחית
• מיסיונרים מכל סוג, מטבעונים ועד ציונים
• נשים שהן גם אישה, אבל גם ילדה
• או להפך
• שלא אשמים בכלום
• שלא נעלבים או כועסים, אבל
• שמשתמשים ב"עולם תוכן" ו"מרחב שיח"
• בעלי כלבים שלא מבינים למה צריך רצועה
• בעלי כלבים שאומרים "הוא לא עושה שום דבר"
• הורים שמסתכלים באדישות על הילד שלהם כשהוא מציק לשלי
• שמשתמשים בז'רגון צבאי יותר מפעמיים ביום
• שאומרים "עושה ימים כלילות". אני מסתכל עליך, אביגדור ליברמן
• שהצביעו יאיר לפיד יותר מפעם אחת
• שהצביעו לבית היהודי למרות שאינם: מתנחלים, משיחיים או סתם פשיסטים
• שהולכים לאט, הפרצוף תקוע בטלפון, כשאני על האופניים
• שמדוושים מהר על המדרכה כשאני הולך ברגל
• ששואלים אותי משהו ברחוב למרות שאני עם אוזניות
• שחושבים שיש להם בעלות על הזמן הפנוי שלי
• שלא מכירים אותי אבל קוראים לי "אחי"
• או "גבר"
• שלא עונים
• שהולכים ולא חוזרים

אבל לא אתם. אתם מעולים כן?

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.