סוכני תרבות שלי מהבית
לא היתה לי בעיה להפסיד בכוונה, להיות גמיש במכסת הממתקים ובאופן כללי לזרום כפלג ביום אביב, עד שזה הגיע למוזיקה. כשנסענו לאנשהו הילדים נחגרו מאחור ואני שלטתי בפסקול ביד רמה, למעט חריגות קלות ומעטות של נכסי צאן ברזל כמו הכבש (מברזל!) השישה עשר.
נושא החינוך למוזיקה חשוב לי עד מאוד. להורים שלי לא היה מושג למה אני מאזין, והתגובות נעו בין "תחליש את הרעש הזה" ל"שמעתי שהיא זמרת לא רעה" על אלבום של "Thin Lizzy" שקניתי באוזן השלישית. אני שאפתי שילדי ירכשו טעם מוזיקלי משובח. וחלמתי על היום שבו מי מהם ישאל אותי אם אני מכיר להקה כלשהי ואני אשלוף את הדיסק שלהם מהמדף בנונשלנטיות אגבית.
החלום המוגבל טכנולוגית שלי לא התגשם, אבל המטרה הושגה. זה התחיל בגאווה הורית על החיבה של נגה לפליטווד מק וההתלהבות של תומר מהארקטיק מאנקיז, ואז קיבל תפנית לא צפויה. בהתחלה הם גילו לי שירים שלא הכרתי של להקות שאני אוהב, אחר כך התחלתי לגלות דרכם דברים חדשים לגמרי. אם פעם סוכני התרבות הראשיים שלי היו הרדיו וחברים, היום הצטרפו לספוטיפיי וכמה חברים יודעי חן גם צאצאי והחבר של נגה.
יש עונג מיוחד בהאזנה לשיר שהילד שלי השמיע לי לראשונה. קראתי פעם שאנשים נתקעים על המוזיקה שהכירו בגיל ההתבגרות בזכות הסערה הרגשית של התקופה, שירים שלנצח יזכירו חוויות חדשות, אהבות וגילויים. חשבתי שאי אפשר לשחזר את זה, אבל היום יש יותר ויותר שירים שמעוררים אצלי נוסטלגיה מפאזת האבהות שלי.
הפעם הראשונה היתה במכונית. אני לא זוכר לאן נסענו, אבל תומר השתלט על הפלייליסט ופתאום שמעתי את הגיטרה המאוד מוכרת הזו. שאלתי מה זה וגיליתי רצועה לא מוכרת של הרד הוט צ'ילי פפרס. זה היה מוזר וחדש, תומר מגלה לי שיר ולא להפך. בכל פעם שהוא מתנגן הוא לוחץ לי על אותו כפתור רגש מאוד מסוים.
לנגה היה שלב של חיבה על גבול ההערצה לגרין דיי. הצעתי לה לקנות פוסטר ענק שלהם לחדר, והיא סירבה בטענה שהיא לא מוכנה שיחשבו שרק זה מגדיר אותה. היא טחנה את "אמריקן אידיוט", ואז התקדמה לעוד שלבים ברפרטואר שלהם שאני מעולם לא טרחתי לבדוק, והשמיעה לי את הדבר החמוד הזה. כמה שנים אחרי ראינו אותם במדריד בהופעה.
גם להופעה של הארקטיק מאנקיז הגעתי בזכות הצאצאים. תומר היה אז בשיא ההתלהבות מהם, וכיוונו את ההגעה לפסטיבל סיגט לפי מועד ההופעה של הקופים, מתעלמים מההופעה של אחד, קנדריק למאר. היום תומר לגמרי בעניין של ראפ, מבכה את ההחלטה ושולח אותי לשמוע טראביס סקוט. אבל אז, במסגרת ההכנות להופעה, הוא הכיר לי את השיר הנוגה והמקסים הזה שלא שמתי לב אליו מעולם.
אני לא זוכר בדיוק איך ומתי נגה נפלה חזק למיוזיקלס, אבל זה בטח קשור לגרין דיי שאמריקן אידיוט שלהם הגיע לבמות ברודוויי. כשטסתי עם תומר לניו יורק היא ספק התחננה ספק איימה והלכנו למיוזיקל המסוים הזה, הדסטאון, בעיקר בזכות השמעה חוזרת של שיר אחד, שהפך אקטואלי במפתיע בתקופת טראמפ.
את זה גיליתי בפלייליסט נסיעה שהכינו נגה והחבר החמוד שלה. מדובר במבחר שירים אקלקטי, שכולל את נגה ארז, בון ג'ובי וג'ון דנבר (כמעט גן עדן/מערב וירג'יניההההה), אבל גם מוזיקה ישראלית שלא היה לי מושג על קיומה, כולל הדבר הזה עם השורה המצוינת "אוצר מילים נמוך אבל עם יופי של חיוך". קדימה ילדים, תביאו עוד.
פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה
מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.
נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.
אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.
רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.
האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.
תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.
יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים