בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

זה שם מעולה, שמים פתוחים. קצת כמו ביטוח מנהלים – מי לא רוצה שהשמים שלו יהיו פתוחים, כחולים, מלאי הבטחות? מי לא רוצה ביטוח מנהלים סקסי במקום פנסיה? מכבסות מילים עושות לנו נעים בגב.

כרגע מסתמן הסכם בין הממשלה לאל על, שאפילו נשמע חצי הוגן. השאלה היא מה יקרה בפעם הבאה, עם ועד העובדים הבא שישברו לקול הצהלות שלכם. כן שלכם.

כולם שונאים את ועדי העובדים הגדולים. גם אני לא אוהב אותם. הם מושחתים, הם מעודדים נפוטיזם, הם חוסמים תחרות. הכל נכון. אבל יד על הלב, זו לא הסיבה היחידה שבגללה רוב האנשים מתעבים, נגיד, את עובדי חברת החשמל. רוב האנשים לא סובלים אותם כי הם מקנאים בהם. קצת. בגלל השכר, כן. אבל לא רק. זה בעיקר העניין השערורייתי הזה של ביטחון תעסוקתי. קביעות. כאלה מין.

כי מה פתאום שעובדים ייהנו מדברים כאלה? איזה מין דבר זה שקשה לפטר עובד? מה קורה כשצריך להתייעל? כולנו שכירים, אבל כולנו מנהלים פוטנציאליים, תלוש שכר של עובד, מנטליות של מעסיק. הפנמנו. אז כן, צריך להתייעל.

שזו כמובן עוד מילה מהמכבסה. התייעלות. תאורטית זה צעד נכון, להתייעל. יש תחרות? צריך להיות יעילים יותר, חדים יותר זריזים יותר. לקצץ איפה שצריך. הבעיה היחידה היא שמי שמבצע את הקיצוץ הם בני אדם. ולא סתם, אלא בני האדם שיושבים בראש הפירמידה. ולכן הם מקצצים איפה שאפשר, וקל, ואיפה שלא כואב להם. כך שהתייעלות מיתרגמת לרוב לפיטורים, בדרך כלל של עובדים בדרג בינוני ונמוך.

ופיטורים זו לא עוד סטטיסטיקה בעיתון. כן, חשוב שאפשר יהיה לטוס בזול לחו"ל, אבל חשוב גם שאנשים יוכלו לחיות. חשוב שעובדים לא יהיו רק משאב מתכלה שאפשר לעשות בו מה שרוצים, אלא בני אדם, עם זכויות, עם הגנה, עם תחושת ביטחון כלשהי. משהו שלא ממש קיים אצל רוב האנשים שאני מכיר.

אפשר לפטר אתכם מחר. אף אחד לא ידאג לכם, מעבר לדמי אבטלה (לא 100% מהמשכורת, ועם תקרה לסכום כן?). ולא תמיד יהיה לכם קל למצוא עבודה אחרת. כי אין לכם קביעות, הגנה, גב. האם זה אומר שהתשובה היא ועד עובדים מושחת ומסרס תחרות? לא. האם עדיף קפיטליזם פרוע? גם לא. אז מה כן?

אין לי תשובות. גם אני חלק מהמשחק, גם אצלי הכל בסדר, כרגע. אני רק יודע שוועד או לא, בסופו של דבר העובדים הם האנדרדוג. וכשניגשים להפרטה, ייעול, ושאר ססמאות תאצ'ריות, צריך לחשוב קודם כל עליהם. לפני הכרטיס הזול לפראג, או הג'ובים למקורבים שיזנקו על השלל המופרט.

וכן, זה יכול לקרות גם לכם.