Tag Archive | ברוקלין

מזימה זדונית בדרך לניו יורק או הקשר בין האילומינטי לטיול לפני גיוס של נגה

הגברת שישבה לידי היטיבה את הפאה שעל ראשה ושאלה אם אני מריח עשן. השבתי שלא. היא תחקרה גם את הדיילת הראשונה שעברה אודות הריח החשוד, מעמתת את האנגלית הרצוצה שלה עם הרוסית של הדיילת. שעתיים קודם לכן, בתור הראשון מני רבים, נגה אמרה שדווקא מעולה לטוס עם דוסים, כי מגנים עליהם מלמעלה. נדמה לי שנציגת המגזר שישבה לצידי לא חשבה ככה.

אחרי הניסיון הכושל הקודם הצלחנו להגיע לניו יורק. פוסט-טראומתיים וחרדתיים ציפינו לכל תקלה אפשרית, החל מקרקוע בקונקשן במוסקבה בגלל סופת שלגים, וכלה בתקלה בוויזה של נגה שתשלח אותנו חזרה לארץ. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו צועדים מאושרים וקפואים ברחובות העיר. זה לא היה קל.

בטח גם לאילומינטי קופא התחת. צילום: נגה רשף

במהלך הטיסה הארוכה הרהרתי בעניין הזה של מסע לארץ זרה. התורים, למשל. האינסופיים, הארוכים שלא לצורך, חסרי הרחמים. הסלקציה הסוציו-אקונומית למחלקת עסקים מרווחת למדי ומחלקת תיירים צפופה מדי במקום שוויון חברתי ומרווח רגליים נאה לכולם. ההמתנה המתישה לטיסת המשך. התור לבדיקת דרכונים במוסקבה, עם לא פחות משלושה אנשים שמציצים בתמונה שלי שוב ושוב, ועמדות הבדיקה החדשות בג׳יי.אף.קיי: פעם הגעת לפקיד הגירה בלתי חביב שבדק את הדרכון, טביעות אצבעות ושאל למה באת. היום עמדה אוטומטית עושה את כל זה, ורק אז אתה מגיע לפקיד הגירה בלתי חביב שבודק את הכול שוב. למה? האם כל זה מחויב המציאות, או שמא תוכנית זדונית?

בראיון ישן טוען אחד מחברי ״נושאי המגבעת״ שבישראל מנמיכים את הבסים במוזיקה, כי בסים עושים את האדם שמח ובארץ לא רוצים שתשמח. אני חושד שזה גם העניין בטיסות: מזימה בינלאומית שנועדה לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאטוס שוב. שלא אקבל רעיונות, שלא איהנה מדי, שלא אסיק שאפשר לחיות ככה כל הזמן. הנאה חייבת להיות מוגבלת ובעלת תג מחיר – בכסף, בחרדות, בהמתנה מתישה ובביורוקרטיה. תעשה חיים, למה לא, אבל במשורה, תרים את הראש קצת ותחזור למסלול. כי אחרת מה? כיף כל הזמן ואנרכיה?

לאילומינטי יש בטח כבר מזמן מכשיר שיגור דמוי ״סטאר טרק״ שמעביר אותם תוך שניות ממקום למקום בעלות צריכת חשמל של מיקרוגל ממוצע. אני צריך להמשיך לשבת ליד חרדיות חרדתיות עשר שעות כדי לשוטט ברחובות ברוקלין עם נגה. אבל אולי אני דווקא מנצח. אולי האילומינטי כבר משועממים מלקפץ בין ערים בעולם. אני מנגד הצלחתי להגיע עם נגה לניו יורק וזה היה יקר ולא קל, ואולי דווקא בזכות זה אני מאושר. תקפצו לי, אילומינטי.

החוויה הניו יורקית וסוף שנה

הביקור בניו יורק היה כמו סם. היי מטורף במין תחושת חצי מציאות, וירידה חדה, שלא לומר נפילה, אחר כך. הוא סוגר את 2014 שלי במטאפורה לא רעה. למרות שמטאפורות זה עניין גמיש מדי לפעמים, את זאת אני מחבב.

נחתתי בניו יורק בחמישי בצהריים והמראתי חזרה בראשון. זה לא הרבה זמן, אבל הוא נוצל היטב, בלשון המעטה. במין מגע מידאס תיירותי כזה הכל הלך מצוין. משדרוג בשער העלייה למטוס למחלקה ראשונה, דרך שני שוברים חינמיים לבר של המלון בגלל עיכוב של ארבע דקות בהכנת החדר. לא משנה מה עשיתי, לאיזו חנות נכנסתי או מה אכלתי, אלי הטריפ-אדבייזר היו טובים אלי.

הכל התנהל במציאות מדומה. אלמלא מקום העבודה שלי לא הייתי יכול מן הסתם לשהות במלון המסוים הזה, ולאכול גם במסעדה המפונפנת שלו וגם בפיטר לוגר. לא הייתי מגיע לניו יורק, ולא מוצא את עצמי שולף את הארנק שוב ושוב בחנויות בגדים וקומיקס. והעובדה שהסתובבתי ברחובות בידיעה הזו, שמדובר בסוג של אנומליה, בחיים מושאלים, רק הוסיפה וחידדה.

והיה קר, ובכל חנות היו בדיוק אותם שירי חג מולד מעצבנים ואותם מבצעים מטורפים, ומצאתי חנות קומיקס קטנה ומצוינת שלא היכרתי. ובזכות עמית אחד לעבודה הלכנו לקומדי סלר, וכל אחד מהסטנדאפיסטים שעלו לבמה בסרט נע היה מוצלח ומעלה. ובזכות עמית (עמית!) אחר אכלתי במסעדה של המלון את אחת הארוחות הכי טובות אי פעם, שנייה לפני שתפסתי מונית לשדה התעופה. ידידה חצי ניו יורקית עזרה בשופינג ובילויים, וביקור אצל אחי וזוגתו החמודים בברוקלין, עם שוק פשפשים חביב ומוזיאון מקומי מצוין, איזן את הקניון הגדול שנקרא מנהטן.

ועבדתי. וגם זה הלך מצוין.

ואז נחתתי חזרה למציאות. לא שהמציאות שלי כרגע רעה, אבל התחושה היתה כמו המעבר ממדרכה נעה בשדה התעופה לקצב הליכה רגיל, כשכל הגוף מזדעזע קלות ומתאים את עצמו לקצב החדש.

מה שמחבר אותי למטאפורה. 2014 נגמרת, לא שנייה מוקדם מדי. ומצד אחד היו בה דברים מצוינים ונפלאים, אבל בארכיון הפרטי שלי היא תירשם כאחת הגרועות אי פעם, עם תחושת מציאות רופפת. קצת כמו בניו יורק. כלומר שמכאן הדברים, אני מקווה, יכולים רק להשתפר. היי 2015. בהצלחה לשנינו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: