ארכיון תגים | ברים

הנה בא עוד גל גדול

עד שיגיע הגל השני חזרתי לשחות וחזרתי לצאת, וגיליתי שגם פה וגם פה אני כבר לא בכושר. השרירים – אמיתיים ומטאפוריים – עוד זוכרים את התנועות, בין אם זו חתירה במים או החלקת הישבן על כיסא גבוה ואחיזה בטוחה בכוס או בקבוק. אבל משהו יצא מאיזון. 

זה מתעתע, לחזור ולעשות משהו שהתגעגעת אליו. בזמן ההמתנה אתה מייחל ומצפה, אבל כשמגיע רגע האמת המציאות לא עומדת בסטנדרטים שיצרה הפנטזיה. הכניסה למים היתה משמחת, גם פתיחת הדלת של הבר החשוך, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני במקום הרגיל והמוכר, אבל עם איזו צרימה קלה במוזיקת הרקע. 

אבל בעוד שבבריכה האתגר המרכזי היה שרירים שהתנוונו קצת, היציאה לבלות היתה מטרידה הרבה יותר. בפעם הראשונה הגעתי לצומת אלנבי-שנקין ופתאום הכול היה פתוח, ואנשים צעדו לכל מיני כיוונים, ואני רק רציתי להסתובב על עקבותי ולחזור הביתה. אחרי חודשיים וקצת שבהם לא היה צורך לבחור שום דבר, למעט מסעדות ב"וולט", היה משהו מאיים בשובן של האפשרויות. הרעש וההמולה והצפיפות שפעם נראו לי מלאי חיים ואנרגיה, הלחיצו אותי. גם כי תוכנתנו מהר מאוד לראות בזולת מקור הדבקה פוטנציאלי, וגם כי האוזניים התרגלו לווליום הנמוך שבו חייתי בחודשים האחרונים. כל התל אביב הזאת זה משהו שצריך ללמוד מחדש.

אז יצאתי לבר, אבל הייתי צריך להחליט לאיזה בר. ובעצם גם להכריע אם ללכת דווקא לבר – למה לא למסעדה, גם שם יש אלכוהול, ואולי בכלל מועדון. ולכל ההתלבטויות וה-FOMO של פעם, נוסף מימד חדש. הקורונה שמשה,  בין היתר, הצדקה לפחדים הכמוסים שלי, שהכול זמני, הכול עלול להתמוטט בן רגע. ידעתי תמיד שזה פחד משולל היגיון, עד שבאה המציאות והראתה שהפרנויה שלי דווקא מבוססת היטב. וירוס מתפרץ בסין, אי שם במדור חדשות החוץ, וחודשיים אחרי אני בסגר. כך שעכשיו, כשאני צריך לבחור איך לבלות את הערב שלי, נוספת להתלבטות המחשבה על הגל השני שממשמש ובא. הבר שאני מתלבט אם ללכת אליו היום עלול להיסגר מחר, זמנית או לצמיתות. יש תחושה של דחיפות, אי ודאות, FOMO על סטרואידים.

אולי כדאי לי להתחיל את "סגר ב'" כבר מעכשיו. היה לי כיף בבית, גיליתי שעבודה הרחק מהמשרד זה דווקא לא רע, ואוכל טוב ואפילו קוקטיילים יכולים להגיע עד הדלת שלי באמצעות שליחים בכחול. כל הרעש וההמולה של מקומות בילוי נראים פתאום חשודים, משהו שמכרו לי בלי לגלות שהחלופה הביתית מוצלחת לא פחות, משהו שמעורר מחשבות על ריקודים בסלון. ואולי אני פשוט צריך לעלות על הסוס שנפלתי ממנו וללמוד לדהור מחדש. אבל מה זה משנה, הנה בא עוד גל גדול, חופש הבחירה המעייף ייגנז לו, ואני אחזור להתרווח על הספה ואירגע. עד הפעם הבאה. 

איש אחד נכנס לבר

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.

%d בלוגרים אהבו את זה: