Tag Archive | גאנס אנד רוזס

המוות של פרינס, הנשמה של אקסל רוז

פרינס מת, וזה לא גרם לי ליותר ממכה קלה בכנף הנוסטלגיה. גם המוות של דייוויד בואי לא גרם לי לדמוע. ואהבתי מאוד את המוזיקה של שניהם, ויותר מזה – את הפרסונות של שניהם כמו שהכרתי דרך סרטים וכתבות ושאר ערוצי יחסי ציבור. אבל כבר שנים שהם לא עשו משהו חדש שטלטל את עולמי. אני לא מצליח להתחבר לאורגיית התוגה בפייסבוק ובטוויטר שלי. זה כבר ריטואל קבוע כשסלב מת, עם נוסחה בדוקה שכוללת זיכרון אישי ואיזה לינק – משהו שפרינס קצת חירב עם הגישה שלו לעידן הדיגיטלי. נראה לי שכולם קצת נהנים מדי מטעם הבורקס בשבעה הזה.

אליל רוק משועמם

אקסל רוז מנגד חי וקיים ובועט, בערך, כי הוא שבר איזו עצם ברגל. מניח שזה קורה יותר כשאתה בגיל הזה. בכל מקרה אקסל לא מת, עדיין, אבל כן מכר את נשמתו לשטן. וזה כבר מכאיב לי יותר.

יש אמנים שהמוות שלהם יצליח לחדור את השריון שלי (תנהג בזהירות, ברוס) אבל בסך הכול מדובר באנשים שהקיום האמיתי שלהם מבחינתי הוא ביצירה ובתדמית שלהם. הם מכרו לי לא רק תקליטים, אלא גם אשליה של רוקנ'רול – רוח וריח נעורים, מרדנות, יושרה, ליברליות ועוד ועוד. פרינס ובואי נשארו נאמנים לדימוי שלהם, לא ממש סיפקו מוזיקה חדשה כמו פעם, והסתלקו מן העולם בגיל מתקדם פחות או יותר. וזה בסדר. אנשים מתים בסוף. כשהם מתים באמצע זה טראגי – כשברור שהם היו בשיא הכושר היצירתי, ושהעולם החמיץ כל כך הרבה.

אבל כשהם מוכרים את נשמתם זה הכי גרוע. כשאני אוהב זמר או להקה נחתם בינינו סוג של חוזה, אנחנו נכנסים למערכת יחסים. אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הדבר הכי מגניב ופרוע ששמעתי בתיכון. התקליט הראשון שלהם היה מושלם, ומחזיק למדי גם כיום. סקס סמים ורוקנ׳רול בחדר שלי באמצע רעננה, העיר המשעממת בשרון וביקום הידוע לאדם. יכולתי לקבל כל מה שקרה אחר כך – מריבות, סכסוכים ומגלומניה הם לגמרי חלק מהקאנון כשזה מגיע לז'אנר המסוים הזה. הופעות איחוד מאתיים שנה אחרי בשביל כסף? גם, אבל עם ניחוח נלווה לא נעים. ואז הגיע העניין הזה עם AC/DC.

אליל רוק לא משועמם

אמר את זה טוב ממני רוג'ר דלטרי, שבעצמו אולי כדאי שיפרוש, כשאקסל רוז מצטרף לרוקרים האוסטרלים זה כבר חצי מופע קריוקי. בריאן ג'ונסון, הסולן המקשיש של AC/DC פרש מסיבוב ההופעות בגלל בעיות אוזניים, והלהקה, בלי למצמץ, גייסה מחליף עם יכולות צווחה דומות. אלא שבשבילי אקסל רוז הוא הסולן של גאנז אנד רוזס, לא זמר להשכיר, לא אבי סינגולדה על הדרך לגיהינום. ולהקה היא ישות עם אופי, אורגניזם חי. קשה לי עם השתלת האיברים המעוותת הזו. ואני יודע שתעשיית המוזיקה היא בדיוק זה – תעשייה, אבל רבאק, חלק ממערכת היחסים שלנו הוא לפחות דימוי של עמוד שדרה ועקרונות ואמונה. אקסל רוז רוקד עכשיו עם הרגל השבורה שלו על זיכרונות הנעורים שלי. זה מדכא אותי. ואני חושד שזה אפילו לא כדי להוסיף עוד בוכטות לחשבון הבנק שלו.

רוברט פלאנט, עוד אחד מהבודדים שאני חרד לבריאותם, התייחס לנושא הזה בריאיון לרולינג סטון. פלאנט סירב להשתתף במסע הופעות של לד זפלין אחרי הופעת איחוד ב-2007. לד זפלין היא דוגמה ללהקה שמכבדת את החוזה שלה עם המעריצים: כשהמתופף ג'ון בונהאם מת ב-1980 – דקה לפני מסע הופעות בארה"ב, כשהלהקה עוד בשיא ההצלחה המסחרית שלה – הם התפרקו. בלי מתופף חדש, בלי סלב מלהקה אחרת שיסגור את הפינה בשביל מכירות הכרטיסים. בריאיון מדבר פלאנט על הופעות האיחוד של האיגלז, למרות שהכריזו בעבר שיתאחדו כשהגיהינום יקפא. "זה לא בגלל הכסף. זה בגלל שהם משועממים".

אגו, כבוד ופחד מהזקנה והמוות, אני מניח שאלו הסיבות העיקריות להופעות האיחוד של גאנז אנד רוזס ולעובדה שאקסל יצרח את Highway to hell בקרוב. זה מדכא אותי. פשרות, ויתורים ועקרונות גמישים יש לי מספיק בחיי היומיום. פחד מהעתיד, אינטרסים ונאמנות מפוקפקת הם חומרי החיים של בני תמותה, שלי. לא של אלילי רוק. מגיבורי התרבות שלי אני מצפה ליותר. לא חייבים למות בגיל 27. אפשר גם להזדקן בכבוד כמו מר פלאנט, או הבוס. שיעשו מה שהם רוצים, אבל בבקשה, בלי לרמוס לי את הזיכרונות.

מה קורט קוביין היה אומר על האוסקר

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: