Tag Archive | גבעטרון

חתכים עמוקים

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

אמנות העלבון ההורי הצורב

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.

%d בלוגרים אהבו את זה: